פודיניג במקום של המח

מפחיד אותי למות. זה מפריע לי לישון בלילה ומפריע לי לתפקד ביום. אני חושבת על הכל ביחס למוות וקל לראות מארתמטיקה של גבולות שביחס למוות הגבול הוא אפס.  אני צריכה למצוא משהו שעושה לי טוב, לא רק כדי להכניס ליום שלי משמעות אלא גם כדי שלא אמות מכאב לב. בכנות אני יודעת כי יש לי דברים טובים בחיים, אני פשוט לא יודעת להעריך אותם. ואולי הם מתגמדים ביחס לכל החוסר שיש, לבדידות, לחוסר באהבה, לחוסר במגע, לחוסר בי. אני לא יודעת מה לעשות כדי לשפר, כדי לשנות. אני עושה כל כך הרבה ורק נופלת עמוק יותר לבור. רוצה כל כך הכרה, אהבה, רכות ונשארת רק עם הבדידות. אני כל כך רוצה לקום כל בוקר עם כל הסבל הזה מאשר שלא יכאב ולא אהיה. בתקווה גם מחר אקום לפני הזריחה עם בורדר קולי במיטה אבל עם לב ריק. בבקשה.