אני לא מגזימה כשאני אומרת שזה קשה איתי. אני רוצה מאוד אנטימיות, סקס, מגע ומיניות אבל יכולה כרגע לחוות רק במינונים קטנים. אני לא מתנשקת, קשה לי להזדיין ואפילו קשה לי עם להרגיש מיניות למרות שאני רוצה כל כך. אני לא יודעת להרגיש, לא מבינה איך לתרגם את המגע לנעימות או למשהו חוץ מחיכוך. אני גם לא מזגימה כשאני אומרת שאני קשה. אני לא יציבה, דעתי תמיד מוטרדת, אני חרדתית ועצובה, יש לי המון בעיות עם אהבה. אני יודעת כי אפשר לאהוב אותי אבל לא מרגישה ככה אז כל החוסר ביטחון כל הזמן נוכח. אני כל הזמן מרגישה לא יפה, לא מושכת, לא שווה. קשה לי להחליט, וכל החלטה היא הרת גורל. אני אוכלת ראשים ורוצה מישהו שירצה להקשיב. אני רוצה להתמסר אבל קשה לי, קשה לי לתת אמון, קשה לי לבטוח, קשה לי להאמין שמישהו ירצה אותי גם ללא מין השפלה או כאב. והכי אני רוצה לשחרר שליטה ומישהו שישמור עלי, שלא ייתן לי ליפול, שלא ייתן לאף אחד לפגוע בי אבל גם לא יפגע בי בעצמו. מישהו שאני אדע שהוא לא יעזוב אותי, גם כשקשה, כשאני קשה, לא משנה מה, מישהו שיבחר להיות איתי ולצאת איתי לחופשה. מישהו שיכיל את הקושי שלי ויחבק וירגע וירצה להיות שם גם כשזה לא קשור אליו.
החיים מורכבים, מערכות יחסים הן מורכבות. בגלל שהחיים כל כך קצרים אנו לא צריכים לבזבז רותם על אנשים שאנו לא אוהבים, על אנשים שפעם אהבנו. אנו צריכים לעשות משהו שטוב לנו. ועדין, יש משהו ממש בודד בלעבור בלדעת שאני קטע סגור בחיים של אנשים ואף אחד לא רוצה אותו ברציפות. אני חושבת שהרבה אנשים יגיעו ללוויה שלי, מעטים ישבו איתי כשאני מדממת על הרצפה ואף אחד לא שם לב כשאני מאבדת אחיזה.