אני נזכרת כי החיים קצרים, למעשה כבר כמעט שנתיים שאני לא מצליחה לשכוח. סיפרתי היום אודותיי והשתדלתי להיות כנה. סיפרתי על הכריתת השד, על הכליה, על הקטטר, על "את מספיק רזה כדי שגברים יתפשרו על החזה הקטן שלך". סיפרתי כי 50 קילו מרגיש המון ושלמרות העבר הרפואי המורכב שלי אני עדין אסירת תודה שלא קיבלתי צרה גרועה יותר. יריתי את הרשימה הקבועה: דימוי עצמי נמוך, דימוי גוף נמוך, בעיה עם מיניות, אינטימיות, ועם אנשים באופן כללי, אני לא מצליחה להבין אנשים. אמרתי שהייתי רוצה להיות בלונדנית עם עיינים כחולות וIQ 190 אבל אני בינונית ומומצעת. סיפרתי שהיו לי ארבע שנים קשות, מאוד, אבל לאף אחד לא אכפת כי אני לא מצטיינת. אמרתי שאני לא שווה את זה וזה מרגיש כי אף אחד לא יוכל לאהוב אותי. לא אמרתי כמה אני מרגישה לא יפה, קטנה, טיפשה ומכוערת.
לא סיפרתי איך הכנסתי לאחרונה מישהו למיטה שלי וכמה קשה זה היה, לשנינו. אני בכיתי והוא בכה ביחד איתי,
"זה לא הוגן".
"נכון".
וזה באמת לא הוגן, לא ברמה הרגישית, לא ברמה הגופנית, לא ברמה המינית. החיים לא הוגנים והאומללות שלי מספיקה לשנינו.
לאחרונה הימים שלי, כמו הפוסטים שלי, נראים אותו הדבר. אני מנסה לחשב עלות- תועלת אבל בסוף המיסים הורגים אותי. המוות מפחיד אותי כל כך שאני רוצה עכשיו להיות מאושרת וכמה שאני לא, אבא תרחם. ואל תבינו אותי לא נכון: אני רוצה להיות בסדר. ואולי זה תורשתי, אולי סביבתי ואולי זה פשוט גל ארוך מאוד אבל זה כואב מאוד וקשה מאוד וכנראה רחוק מהמציאות. אולי באמת חסר בי משהו ואולי לקחו ממני חתיכה אחרי חתיכה עד שנשארתי רק צל, רעיון. אני רוצה שמישהו ישים לב אך אבל חושבת כי אני לא הצרה של אף אחד. יש לי הרבה על מה להודות, באמת, אבל אני לא מפסיקה להרגיש את העצב והכאב.
כבר לא נשאר לי הרבה אלא לקוות שיש עוד מחר לגלות ולקוות הכי חזק שאפשר שהכל יהיה בסדר.
