אני רוצה לכתוב את מה שאני מרגישה אבל אין לי מחשבה אחת קוהרנטית. אני מרגישה לא טובה, ריקה, חסרת משמעות. אני מלאת פחד, תמיד הייתי כנראה. אני מפחדת מהמוות שלי, של הסובבים אותי. אני מפחדת מלא לחיות ואני מבכה את כל מה שפספסתי. כל שנה אני מחכה שיהיה אחרת וכל שנה נגמרת באותו האופן. צריך רגישות כדי להפריד בין עבודה קשה לבין קושי, אני מנסה כל כך הרבה אבל בסוף נשארת בלי כלום. אני באמת מרגישה שאני מפספסת משהו, משהו כל כך מובנה שחסר לי. אני כל כך רוצה לחיות אבל לא מבינה איך. אני כבר משתוקקת למצוא אהבה שטובה לי וטובה גם לו, מישהו שיראה מעבר לקושי ולכאב, שיראה פוטנציאל שפעם היה לי. אני חושבת הרבה על המראה שלי, על איך אני יפה רק עם שק על הראש ואת מספר הצלעות שבולטות לי, הגודל שלי הוא הפיצר הכי טוב בי. אני כמהה כל כך לקיים חיים משלי אבל מרגישה שזה לעולם לא יהיה אפשרי, לא כולם מקבלים אהבה. הראש כואב לי, אני עוצמת את העיניים חזק ומקווה לא למות. למה המוות הוא חלק מהחיים? למה אנחנו שברירים כל כך? אני מסתכלת על כולם מהצד ומבינה כמה אני לא יודעת להתנהל עם כל בני האנוש האלה. הם משדרים בFM ואני בכלל ב-AM. לא מבינה איך לייצר קשרים משמעותיים וגם להיות עם טקט. אני מנסה לעשות הכל אבל כל ערב נגמר באותה הצורה, שלא הספקתי כלום. הזמן שלי הולך ונגמר ואני עדין לא מבינה מה אני רוצה, מה המקום שלי בעולם, איפה נמצא הבית, ערפל קטן מגיח. אני כועסת על כל האנשים שלא ידעתי לאהוב, שאני לא יודעת לאהוב. כואב לי שאני לא מצליחה להבין איך לאהוב אותי, ושהתיק הרפואי שלי עשירית ממשקלי אבל לא יודעת איך להרגיש עונג. אני כועסת על עצמי שאני חושבת על לא לחיות ומפחדת שזה יתגשם. אני הכי רוצה לחיות. אני כועסת על כך שאני לא מסתפקת במה שיש לי, בקצת שאני עושה. שאני כל כך רוצה לחוות אז אני מנסה עוד ועוד אבל הכל מרגיש לי לא מספיק. מכעיס אותי שאני מרגישה שזה לא נורמלי להרגיש ככה, שלא אמורים להרגיש ככה. כואב לי שאף אחד לא מוכן לקחת את הסיכון ולאהוב אותי ללא תנאים, עם הצלקות, הבורות והחרדות. כואב לי שמרגיש לי שאני הגיבור המשנה בחיים שלי. מבאס אותי שאני לא יודעת להכיל את העבר שלי, הכל מרגיש כיאלו אני סתם ילדה קטנה ומפונקת שלא יודעת להתמודד, שיש דברים גרועים יותר בעולם אז אני למה אני לא מוכירה תודה?
אבל הכי הכי מפחיד אותי זה לא לחיות או לחיות בלי ההורים שלי.