אני משתדלת לא להתעצבן כל כך מהעולם, אבל האמת היא שהכל וכולם מרגיזים אותי. הבדידות שאני מרגישה לא עוזרת. עם כל הסבל הזה, הכאב, הכשלונות, האי הצלחות והמוות כל זה בלי אהבה זה פשוט מיתר את החיים. בחיי. התעסקתי כל כך הרבה בשאלה הזו של לחיות בשנתיים האחרונות. על סף מוות החלטתי שאני רוצה לרצות לחיות ושאני מוצאת מה גורם לי לרצות לחיות. אהבה עצמאית ואהבב כנראה כבר לא אמצא לעולם, זה לא באג, זה פיצר. זה מי שאני. יש לי את הסבל שהעולם הזה מציא בלי כל הטוב. את הבעיות הבראותיות בלי האורגזמה והנאה. את האי הצלחה בלי המטרה ואת הקושי ללא אהבה. מה הטעם לחיים? הבחירה של לחיות עם הסבל עדין מובנת מאליה אבל נהיית מתישה. לעשות כל כך הרבה רק כדי לסיים באותו מקום שאף אחד לא אוהב אותי, לא רוצה להקשיב לי, לא רוצה לחבק אותי. אני מנסה כל כך הרבה ונשארת באותו המקום. אני רוצה את זה כל כך ומוכנה להתאמץ בשביל זה כל כך. אני לא משמעותית, החיים לא משמעותיים ואני עדין כל כך לבד.
לפני שנתיים. 13 בדצמבר 2022 בשעה 9:20