במהלך היום אני חייבת להרגיש את הלב פועם, איך הוא עדין לא הפסיק לעבוד. הבית הוא איפה שהלב נמצא, וזו קלישה ולא קלשיאה (על משקל סיסמה). אבל מה אם לב עלוב, חבוט, שבור? אני מרגישה זרה בכל מקום, זה בנפש. קצת פתטי כמה שהחיים שלי חסרי משמעות בלי אהבה, כמה אני חסרת משמעות בלי אהבה. הקיום הוא בלתי נסבל. אני רוצה אהבה, אני רוצה מישהו שיגע לי בלב ואז בכוס, שיחבק אותי חזק כשאני קמה בבהלה בלילה ושישאר איתי לנצח. אני רוצה למצוא בית, וכשאנחנו ביחד שהעולם האכזר הזה יהיה נסבל.
אני כל כך מנסה להסתיר את העצב, שאף אחד לא ישים לב, "לא לבכות, לא לבכות, לא לבכות" אני משננת לעצמי במהלך שיחה. אני נמצאת בחדר מלא באנשים וחושבת על איך אנשים יגיבו אם אפתח את החלון ואקפוץ ממנו ואיך אף אחד לא ישים לב אם אקפוץ מהחלון שליד השירותים. אני כבר לא יודעת מה עוד אני יכולה לעשות כדי לא להיות ככה.
"את יודעת, יש בחיים גם ורוד ולא רק שחור".
"נכון, אבל זה העניין עם חורים שחורים, הם מפרקים הכל בתוכם עד שנשאר רק שחור"
"נגמר לנו הזמן."
ואני לא יודעת איך להפוך את הזמן שלי פה למשמעותי בעיקר בשביל עצמי.
