אני שונאת לקבל בחסד ולא בזכות. ייתכן כי זה קשור לעובדה שלא מפיסקים להזכיר לי כי "לא מגיע לי כלום" ו"לא מגיעים לשום מקום בלי עבודה קשה". זה מתבטא אצלי בכמה מישורים. את הראשון והחשוב ביותר אפשר לסכם ל"אני לא שווה את זה", במיוחד ללא סקס, כל הקושי שאני מביאה איתי בלי אורגזמה? מישהו יצטרך להיות חסיד גדול כדי לאהוב אותי. אני יכולה לכתוב סאגה שלמה על הריקוד העדין של אני לא ראויה לאהבה ואי אפשר לאהוב אותי. אבל היום אני רוצה להתמקד במישור השני, ההשיגים שלי, או טוב, העידרם. השאלה האם אני חכמה או לא היא סוביקטיבית ויחסית, חשובה ממנה היא התחושה הזו שאני לא. אני מרגישה לא טובה. מה אם אני באמת לא מספיק טובה, מה אם אני מנסה לחפש תירוצים למה אני לא מספיק טובה, אולי הציונים שלי נמוכים כי אני לא חכמה מספיק. כמה קל ופשוט. אני נמצאת בלימבו בין "אני לא מספיק טובה" לבין רמת הידע וההבנה שלי. האמת היא שכבר הרבה זמן אני מחפשת מישהו שיתן לי את הגושפנקא הזו שאני לא מצליחה לתת לעצמי. שיראה את המורכבות ואת נסיבות החיים ובאמת ובתמים יחשוב שאני כן מספיק טובה. אלו היו ארבע שנים קשות בכל כך הרבה רבדים שונים. נכון שאי ההצלחה היא שלי ואני צריכה לקחת עליה אחריות, לקחת על מי שאני אחריות, אבל מה אם זה משנה? מה אם זה משפיע?יש בי תקוות שווא כי המכלול שהוא אני, חוסר הביטחון, השנאה העצמית, החרדה, הקושי, הכאב, הבריאות, הפוסט טראומה המורכבת, מה אם כל אלו הופכות את המומצע העלוב שלי למרשים?
או שאולי, כנראה, אני סתם ילדה קטנה וממוצעת שמחפשת מישהו ישקר לה שהיא לא.
אפילו לכתוב אני לא מצליחה.
(איך מנסים לשכנע מישהו אחר במשהו שאפילו אני לא מאמינה בו? שאני ראויה, מסוגלת, או יכולה כמו כל אחד אחר)
