אני מושיטה את היד ומציגה את עצמי. משהו בי מתכווץ כשאני אומרת את שמי, מהדיסנונס הזה, אין בי נים אחד שתואם אותו. אני חולצת נעליים ונכנסת לים, עד עומק הברכיים, אני בחצאית קצרה והמים קפואים. כמה שהוא פיסקלי ככה הוא גם מטאפורי, לי הוא מייצג את האינסוף. האופק הכחול שממשיך לכחול של השמיים, כל מה שהוא ראה, כל מה שעוד יראה, אנחנו כמו גרגירי חול בשבילו, קצת יותר זמניים. אני נזכרת כי יש גבר שמחכה לי על החוף וחוזרת על העולם האמיתי. כמו הים, הוא זורע לי מלח על הפצע הכי כואב שלי, כמעט באופן מתמטי. זו משוואה פשוטה, לכל דבר יש מחיר. "אם לי אין ערך לפחות לכסף שלי יש". אני לא מצליחה להסביר לגבר הזה הזה איך סקס איבד את כל המשמעות וקיבל את כל המשמעות, למה זה כל כך קשה, למה זה כואב. הוא לא הראשון שאומר את הדברים האלו, הוא השני שאומר את זה בישרות כל כך, הו, האירוניה. הוא אומר את מה שאני כבר יודעת ולא מצליח להבין את מה שאני מרגישה. כבר עדיף להיות בתולה. אני כבר יודעת את זה, זה נאמר לי כל כך הרבה פעמים בעבר, זו האמת וזה בסדר, גם אם כל פעם כזו מוסיפה עוד סדק ללב שלי. בכלל, אף אחד לא רוצה אותו ללא הכוס שלי. "את שווה ארבע עשרה שקלים, שמונה עשרה וחצי אם את מוצצת". יש בולענים שאי אפשר להבין את העומק שלהם ואת האפלה שלהם אם לא נפלת לתוכם. וזו נפילה ארוכה, ארוכה יותר ממחילת הארנב. אני לא רוצה להיות העול של אף אחד, האמינו לי, הצרות שלי הן שלי ורק אני אחראית עליהן. אני רק רוצה שמישהו, אחד לכל היותר, שירצה להיות איתי שם לאורך כל הדרך, לעבור את הבריקדות ולחשוב שאני שווה את זה גם בלי מין. וכמו שאני שולית לים הגדול הזה ככה אני גם לכל השאר.
אני לא רוצה שזה ייגמר אבל האמת היא שזה בכלל לא התחיל.
