אני לא מצליחה להתרכז. בשנים האחרונות בניתי את השגרה שלי כך שתהיה עמוסה לעייפה, בעיקר כדי לא ליפול. זה אומר שהלו"ז שלי מנוהל בחרדת קודש כדי לנסות להספיק הכל, הכל רק לא ליפול. לכן זה הופך את זה למרגיז כשמגיע איזה גבר ומנער לי את האבק מהמנוע, באופן מטאפורי כמובן, כי הוא נוגע במנוע רק כשהוא צריך להחליף חלק. וזה מרגש, מסעיר ובוגר להגיע למלון לגבר שהוא כמעט זר והוא פותח לי את הדלת עם כוס של וויסקי, סליחה, ברבן. הוא מעורר בי דברים רדומים, במיוחד כשהוא מבקש ממני למלא לו את הכוס ומסביר לי על הסומלייה שלו ועל שמוזגים עד כמות של אצבע, אבל אני בכלל מודדת אצבעות לאורך. משהו בו גורם לי להשאיר את העצב והכאב מחוץ לדלת, אולי זה החוסר המובהק שלו ברגישות, שמנוגד לגמרי לעובדה שהוא גנטלמן ואני בכלל לא ליידי. כשזה נהיה קשה הוא מכין לי תה ומלטף לי את הגב אבל ברגע אחר מפציר בי שאני צריכה פשוט להתגבר על הכל ולהתחיל להזדיין ולא מבין את הקושי. הלב שלי מתכווץ כשהוא אומר "ארעי" אבל את זה אני לא משתפת, כי זה מחוץ לג"ג. כשאני שואלת אותו למה הוא הסכים בסוף הוא עונה "כי תחמת את זה", אני לא מתיימרת להבין אותו אבל מבינה את הרמז. זה נעים וזה כיף וכולל הרבה דברים שדוחים את מרבית האנשים, כמו אלף אפס או חוק שלישי של ניוטון, והריגוש שלי מרוח לו על כל המכנסיים. זה קל. שכחתי כמה זה נעים שמישהו רוצה אותי עירומה לידו ומתפעל אפילו מהחזה הקטן שלי. הוא מתקן לי את העברית, מעמת אותי עם הפחדים שלי והחששות שלי בבוטות ומפציר בי להתמודד כבר, בלי אמפתיה. מסיבה כלשהי זה עובד, אני דוחפת את הגבולות שלי יותר מהמוצפה. הכאב בין הרגלייים מזכיר לי את מאורעי ליל אמש ומעפיל על הכאב בלב.
אני רוצה עוד.