"תסבירי לי למה אני צריכה להיות אמפתית כלפיך" היא אומרת לי אחרי שאני אומרת לה שאני קורסת וזה שברון הלב השני שלי השבוע.
"כי ככה זה כשאוהבים מישהו" אני חושבת ולא מעיזה לומר. כל השיחה ניסיתי להסביר כי אני פשוט צריכה עוד קצת תמיכה וכל השיחה שמעתי כמה שזה קשה, כמה שאני קשה. למה אני לא עושה מאמץ להיות בסדר, ומה עם הרגשות שלה, וכמה אני שבורה, ושאני אוטוטו בת 30 ומונעת מהם לחיות. כל השיחה היא אמרה כמה שזה קשה להיות אמא שלי ושאת כל חייה היא הקריבה בשבילי, כן, אני יודעת. אני יודעת כמה סבל הכנסתי לה לחיים רק מהיותי. כשהיא אומרת שהיא תעשה הכל בשבילי רק שאגיד לה מה אני מאמינה לה ועונה בזהירות שאני לא יודעת מה.
"תפסיקי להנתנהג כמו נערה מתבגרת" היא אומרת ואני לרגע מחייכת כשאני נזכרת ברגע אחר לפני שבוע אך נתקפת עצב עמוק. אני לא מסוגלת להגיד לה, אני כמעט ולא מסוגלת להגיד את זה. איך מספרים חוויה ארוכה כל כך וקשה כל כך? שנלקח ממני הכל ואז נאמר לי בדרכים שונות כמה שאי אפשר לאהוב אותי. ניסיתי להסביר שזה כואב לי כמו שזה כואב לה והלוואי והייתי אחרת. והאמינו לי, בבקשה, אני יודעת כמה כואב לה. אני לא מצליחה לשכוח זאת. הלוואי שהייתי יכולה לקחת ממנה את כל השאר, זה כואב, אני יודעת. כשהיא מטיחה בי על כך שאני לא מתחשבת ברגשות שלה אני מתכווצת כי היא אפילו לא שמה לב כמה אני מנסה. הבדידות מתגברת ואני מרגישה לבד כל כך וזה מגביר את הנפילה חזרה למחילת הארנב. וזה קצת מצחיק בחיים איך לרגע מרגישים למעלהה ורגע אחרי למטה ואז המציאות שוב מכה בפנים, לא פואטית ולא יפה באור העמום של הזריחה. עדיף כבר זין שמכה בפנים.
אנחנו חוזרות הבייתה ואני רואה את אבא שלי סובל. אני נזכרת כמה המשפחה שלי היא הכל בשבילי, כמה זה מורכב וכמה כאב יש לנו בהיותנו בני אדם. לרגע אני מקווה להיות קצת פחות לבד.