פודיניג במקום של המח

כבר כמה ימים שאני מרגישה חסרת ערך. חשבתי לכתוב על המאבק שלי ללמוד לדבר, לקרוא ולקרוא באנגלית, כדי להזכיר לעצמי שרק עם מאבקים אני יודעת להתמודד. נמאס לי כבר להלחם אז אני משלימה עם העצב. במקום הזה אין חיים, אין מוות, אין כלום, אין בי כלום. אני מרגישה כל כך מאחור מכולם שאני צריכה להתאמץ פי עשרה מכולם, אבל למה כולם משנים? אני לא משנה לאף אחד והעולם לא יכול להתנהל אחרת.  אני לא מרכז העולם של אף אחד, אולי יש כמה גרמי שמים שאני משפיעה להם על כח הכבידה. אני לא מרכז העולם אבל העולם שלי סובב סביבי. השבירות של החיים מכריחה אותנו לשים את עצמנו במרכז ואולי עוד כמה אנשים שאנחנו אוהבים. ומה שווה אהבה אם היא רק מזכירה לי כמה אני לא שווה?