הבידודת משתלטת עלי ומערפלת לי את המחשבה. אני מרגישה לבד כל כך. אני נופלת לבור המוכר הזה שוב ואף אחד לא מחכה בתחתית כדי לתפוס אותי. אני משפילה מבט ומרגישה לא טובה. לא טובה, לא מועילה, לא יפה. "את יפה יותר אחרי שהכרתי אותך" הוא אמר לי ושבה את ליבי. אני חושבת על מה שלא שעשיתי ועל כל מה שכן ואיך הובכתי ולכן עצרתי את עצמי ובאותה נשימה פשוט הייתי ברגע. איזה רגע יפה זה היה.
ככה זה אמור להרגיש? אני רוצה מישהו שיגרום לי להרגיש חיים. אחרי שחוויתי פעם אחת אני רק מחפשת את המנה הבאה, רק מחפשת להרגיש, להרגיש חיה. כדי למצוא את המקום שלי בעולם אני קודם כל צריכה להרגיש שייכת בגוף שלי, במי שאני. שהנפש שלי לא תהיה זרה. אף אחד לא רוצה לאהוב אותי ואף אחד לא יבוא להציל אותי. אני אמשוך אותכם כשאני עלמת חן בחצאית קצרה ועקבים אבל אתם לא תרצו להשאיר. החיים קצרים מידי כדי לבזבס וארוכים נורא כדי להיות לבד. ואני לא יודעת איך להיות לבד ושיהיה לי טוב או איך לעשות לי טוב. אני רוצה עוד מזיכרון מתוק ודמעה מרה. אני כמהה לכח של הארנב שירד במחילה ועדין הצליח להסתכל על עצמו במראה.
