פודיניג במקום של המח

"אני רוצה לחיות, אני רוצה לחיות, אני רוצה לחיות". אני מלמלת לעצמי שוב ושוב כמו כישוף. כל פעם מחדש זה נהיה אמיתי כל כך. ומה אם הפעם זה יקרה? ומה אם עכשיו זה אמיתי? כל פעם זה מרגיש כמו הסוף וכל פעם אני מודה שזה לא. ואולי יש סיבה שזה רודף אותי. שזה קשה כל כך. שמת לב כמה קל למות? כמה דברים יכולים להרוג אותכם. אלוהים. אני עייפה ורוצה לישון אבל זה אחד הפחדים הכי גדולים. אני רוצה שיידעו, שיידעו שאני לא כמו כולם וכמה שזה קשה. קשה להתרכז בלימודים, באהבה, בהגשמה עצמית. איך אפשר להתרכז במשהו כשהדבר הבסיסי ביותר מוטל בספק כל כך הרבה? האמינו לי שעל סף מוות זה לא משנה שאין גבר שמוכן לשמור לי על ערמת החול בחוף הים. וזה מעגל קסמים מרושע שלא נותן לי מנוח. ההיגיון לא עוזר והבור נפער כל פעם מחדש. זה להודות על מה שאין ולזכור את מה שיש ושבכלל אין לי שליטה על זה. לפעמים מספיקה רק עוד נוצה כדי להישבר. אני רוצה שזה ייעלם כדי שאוכל לחיות, לחיות בין כל המוות הזה. כבר כל כך הרבה זמן שאני שם שאני כבר לא יודעת מה אמיתי ומה לא. איך כולם עושים את זה? המוות משתק כל כך.  בבקשה תנו לי עוד לחיות.