ניפחתי את החזה, שינסתי מותניים והכרזתי בפניו ברצינות תהומית כי "אני מוצצת רק בתור אישה עצמאית!". הוא הגיב את התגובה הראויה היחידה להצהרה מגוכחת שכזו מילדה אבודה שכזו והתחיל לצחוק. מאז התבגרתי בעשור, מצאתי הכל, מצאתי את המוות, איבדתי את עצמי, את החיים, את הרצון להרגיש, את השדיים ואפילו לרגע את הרצון לחיות. ושוב עשור אחרי הכחשתי בכל תוקף כשגבר חלומי אחר אמר לי שהוא לא רוצה להיות המטפל שלי, הרי אני לא צריכה שיטפלו בי רק שיואהבו אותי. תקראו לדיין כי אני מודה בעבדות: אני טיפולית. אני צריכה מישהו שיטפל בפצעים הפתוחים שלי במיומנות של שען חירש ויהיה יציב כמו מנתח מוח. חלקם כבר הפכו מזמן לצלקות, חלק מדממים וחלקם שורפים לי את העור. אני עוד לא אישה ועוד לא עצמאית ושום פרומטציה אפשרית של צמד המילים האלו. אני משתוקקת לאהבה ולכך שיואהבו אותי בעיקר כדי שאוכל להבין שזה אפשרי לאהוב אותי, אם מישהו אחר יכול לאהוב אותי אולי גם אני יכולה לאהוב אותי. חשוב מכך שזה לא עול שמישהו יכול לסחוב, מגיע לי לאהוב אותי, להיות אדם בפני עצמי. תחושת הערך שהתחילה להגיח מידי פעם גורמת לי להבין כמה כח יש בי, שאני יותר מרק הטראומה שלי.
אני אולי טיפולית אבל רק כי יש בי את האומץ להחלים.
