אני רוצה לצאת מזה, אני רוצה להרגיש בסדר. לשם כך אני קודם כל צריכה להיות שלמה עם עצמי, עם מה שיש, עם מה שאין, עם החורים. יש ימים בהם אני נשאבת למערבולת הזו, לחור השחור הזה. רוצה רק להיעלם, שלא ישימו לב אלי, גם ככה אני חסרת ערך. כולם בוחרים לא לאהוב אותי בסוף ובצדק. ויש ימים שאני מנסה להאיחז בחוט השערה, רק לא ליפול. לתת לעצמי את הספק, את הנחמה ואת החיים. להשלים עם המוות ופשוט להיות. להיות כשנעים וכשלא. להבין שאם מוזר לי אז אני מוזרה. ואיך אני שוב עולה על הסוס למרות הפחד, איך השרירים בטוסיק כואבים אחרי ואין אף אחד לשתף איתו. לזכור שאני יכולה להיות שמחה, ללכת עם ראש מורם כי אני יפה עם כל הצלקות ואף אחד לא ייקח את זה ממני.
החיים הם פונקציה לא מונטנית ולפעמים מגלים שנמצאים במינימום מקומי ולא גלובלי, ואז אני נזכרת שגם נקודת המקסימום שווה לאפס. אני אהיה בסדר, אין לי ברירה אחרת.
