אני מתפרקת כשהלוז שלי מתפנה. הימים האחרונים קשים מהרגיל והיום לא קמנו כמעט מהמיטה. הכאב ראש גורם לי לחשוב שאם אמות בימי האחרונים הייתי אומללה. שום דבר לא משנה, אני לא משנה. מצחיק כמה שבוע שעבר היה עמוס בפעיליות ובחרדה וכמה השבוע ריק ומלא בדיכאון. נדמה לי שככה נראה דיכאון, לא יודעת. כשהכל מאבד משמעות. אין לי חשק, אין טעם. מה זה משנה אם גם ככה אני לא יודעת מי אני מה אני או אפילו מה אני רוצה. מה זה משנה אם אין אחד שישמע את צעקתי. שום דבר לא משנה, חוץ מהחיים עצמם, או, האירוניה. אני עדין לא רוצה למות אבל היום אני גם לא רוצה לחיות. אי שם בין כל המילים רשמתי על כך שהמוות בינארי והחיים הם בכלל ראציונלים. פעם לפחות ידעתי למה אני טובה, פעם לפחות הוא השתמש בי, פעם הוא אמר לי שהוא לא רוצה שאני אמות. איזה רגע יפה זה היה, שם על הים. אחר כך הוא אמר לי שאני מספיק רזה שיתפשרו ל החזה הקטן שלי, והוא שיקר, כי אף אחד לא מוכן להתפשר אלי, אולי אם היו יודעים את גודל הירושה. בכל מקרה, נחזור לעניינו, מה טעם החיים? מה פשר החיים? מישהי רשמה לי הודעה מקסימה ועד שהתפניתי לכתוב תשובה היא כבר מחקה את המשתמש. זו אנולגיה לחיים, הכל חולף ואת הרוב לא מספיקים. אין לנו שום דבר חוץ מאת הווה. אנחנו עפר ואפר. מה זה משנה? מה זה משנה לאכול? לעשות ספורט? לרכוש השכלה? לעשות תזה? לעבוד? שום דבר לא משנה. אני לא משנה (כבר אמרתי את זה?) הכל הבל הבלים ואף אחד לא יזכור שאני יודעת לדקלם את הגשישים ואפילו את התנך. אני אמות כשאף אחד לא מכיר אותי, שאני לא מכירה את עצמי. האקסים שלי אמרו לי פעם שמגיע לי שיואהבו אותי וחשבתי פעם כמה שזה אירוני, שדווקא הם, שבחרו לא לאהוב אותי מציינים זאת, אבל זה נכין באופן ריק. בקבוצה הריקה הכל נכון.
(פעם חיפשתי פה מזור רגעי שהלך לאיבוד)
