המוות הוא כנראה אחד מהדברים שהכי מעסיק אותי בחיים. החרדת מוות שינתה לי את החיים וכיום, לצערי, חלק גדול מחיי סובב סביב המוות. למרות שהטריגר לחרדת מוות הוא אולי פעוט, עברתי מצבים ביראותיים לא פשוטים בחיי. למרות הקושי שהבריאות שלי מכניסה לחיי אלו עדין צרות יחסית טובות. כשקיבלתי בשורה לפני כמעט שנה כי אני אצטרך להיות עם קטטר לכל החיים זה היה קשה אבל אפשר לחיות עם זה, למזלי זו הייתה נבואת זעם ואני מידי פעם עוצרת להעריך את הנס שנקרא "להשתין". אני רגע אשים את זה על השולחן: אני ברת מזל שרק אלו הצרות שלי. עם זאת זה מכניס לי הרבה קושי. הכאב לפעמים משתק והאפשרות שהכל ידרדר תמיד נמצאת שם. זה דורש המון אחריות וכוחות נפשיים שלא תמיד יש בי. תוסיפו לזה את החרדת מוות והרבה מהחיים שלי סובב סביב המוות. כתוצאה ישירה, כשאני לא משותקת מרוב פחד, חרדה או דיכאון, אני משתדלת לפעול לפי "מה לא יגרום לי חרטה אם אמות בt+1". לדוגמה, אני לא מוכנה לפספס בן אדם רק בגלל שהתביישתי להגיד לו מה אני מרגישה. אני גם מבינה מה העיקר ומה הטפל וגם כשאני רואה את החסרונות הקושי של מי שמולי זה לא מדאיג אותי. אני גם לא מפחדת מלב שבור כי לב שבור מוכיח לי שאני פתוחה לחוות, להרגיש ולאהוב. גם לאחרונה שנשבר לי הלב, הייתי עושה הכל שוב ושוב ושוב (אולי רק קצת אחרת) כי מה שחוויתי לפני הלב השבור היה שווה את זה, כי הוא היה שווה את זה. אני רוצה להרגיש ולנצל את החיים כמה שאפשר כי הם קצרים מידי ופעם אחת כבר היה לי מזל שזה נגמר רק בכריתת שד. כל יום יש לי הרבה מזל שאני נשארת בחיים. אני קודם כל רוצה לחיות אבל אני גם רוצה מאוד לחלוק את חיי עם מישהו. לאט לאט לתת למוות פחות מקום בחיים. לחיות את חיי הכי טוב שאפשר ולאהוב כמה שיותר.
אני כל כך רוצה לחיות.