אני רוצה לכתוב כאן את מה שאני מרגישה אבל אני מרגישה פתאטית. בעיקר כי ככה אני מרגישה, את כל הכאב, החרדה והפחד. פתאטית כי אני לא ליידי, לא יפה, לא חכמה. פתאטית כי אני שום דבר ממה שהם רצו שאהיה, שאני לא מה שאתם רוצים שאהיה. בנוסף, זה כבר נהיה עצוב כמה שאני כותבת פה, לא? שעד כדי כך אני לא רוצה להשאיר לבד עם המחשבות שלי. אני רוצה להיות מיוחדת, אני רוצה להיות טובה לעצמי, אני רוצה להיות אהובה, אני רוצה להיות זו שאתה רוצה לחזור אליה. אני רוצה לחייך ושתתאהב בי. אני רוצה להיות יותר מכל מה שאני. אני רוצה לגעת ולהרגיש. אני רוצה ללכת בראש מורם, גב זקוף ולמצוא את הביטחון בי. אני רוצה שמישהו ימצא חן בעיניי בין כל השחור שיש שם. אני לא רוצה להרגיש שזה מאבק, מאבק להנות מהטוב, מהרוח, מהקרירות שמחבקת. מאבק לאהוב אותי. אני לא מצליחה להבין את זה, את החיים. לא משנה כמה לילות אני עוברת לבד, כמה כואב לי, מכמה סיוטים אני מתעוררת, כמה אף אחד לא רואה אותי, עדין זה מרגיש קשה כל כך לעבור לבד את החיים. ואני כנראה בכלל לא לבד פשוט דפוקה מידי כדי להרגיש שאני לא. הזמן מפחיד אותי יותר מכל מה אם לא אמצא בית, שקט, נחמה? מה אם כשאלך הכל ישכח?
תאמינו לי אם אגיד שלא תכננתי להיות כזו?
ואולי זה מסביר למה אף אחד לא נשאר.
