לאחרונה פתחתי יכולת שלא האמנתי שאצליח לפתח: לעצור ולהעריך את הרגע. זה קורה לי עם העבודה החדשה, שנמצאת במקום שאני אוהבת עם אנשים שאני אוהבת, שמפתחת ומאתגרת אותי, אני לומדת כל הזמן דברים חדשים. הכי חשוב: העבודה משתלבת לי בחיים ולא החיים בעבודה. בונוס נחמד זה שאני עובדת עם אחותי ומבלה איתה יותר. זה גם קרה לי היום, שיצאתי לצוהריים עם חברה. שיתפתי אותה במה שעובר עלי והיא נתנה לי נקודת מבט שפתחה בי משהו. זה גם קרה לי ביום הולדת שלי, ששני החברים הכי טובים שלי באו במיוחד בשבילי וחגגו לי. היה לי כל כך כיף באותו היום, באותו הרגע, הרגשתי אהובה כל כך וברת מזל שהם בחיי. זה גם קרה לי עם הגבר הזה, שהרגעים איתו היו טובים ונעימים, ולמרות שבמבט לאחור אני מצטערת על חלק מהדברים, פשוט הייתי ברגע והיה לי נעים. וכמו שאמר חכם רוסי עתיק: נעים זה טוב. זה גם קרה לי אחרי שחזרתי מאותו עלם חמודות שבורת לב וכלבלב קטן נצמד עלי קרוב קרוב וישן איתי כל הלילה, הוא ידע שאני צריכה חום וקירבה, הכלבלב הזה אולי לא מגן עלי מכוונות זדוניות אבל הוא יודע מתי אני צריכה אותו. זה קורה לי גם עכשיו, שאני מעריכה ואוהבת כל כך את ההורים שלי, הם האנשים הכי יקירים לי, ואני לא יכולה או רוצה לחיות בלעדיהם, למרות כל השריטות, הקושי והכאב. הם עושים את מיטב יכולתם ואני לא יכולה לבקש יותר מזה. הם כל כך חשובים בחיים שלי, הם מי שאני, הם מריאים לי מי אני רוצה להיות. לא מזמן, כשחזרתי שבורה ומרוסקת מדייט שני שנכשל, ברגע שאבא שלי שמע את המפתח בדלת הוא בא לעברי וחיבק אותי. הרבה הדברים אפשר להגיד על אבא שלי, ורגשות הן לא הצד החזק שלו, אבל הוא ידע כשהייתי צריכה אותו. אמא שלי, לא משנה מה תמיד תעשה מה שהיא יכולה כדי שאהיה מאושרת ואגשים את עצמי, שיהיו לי את כך ההזדמניות שלא היו לה. וכנראה זו טראומה בין דורית, חוסר היכולת לאהוב אצלנו במשפחה, ועדין כל אחד מנסה את המיטב.
זה גם קורה לי שאני מסתכלת על החמש שנים האחרונות. על איך הייתי נרדמת עם פיק ברכיים לפני אימון ועכשיו הפחד לאט לאט יורד, איך אני מסתכלת לו בעיניים עכשיו ורואה את הנשמה הכי גדולה בעולם. על איך אני עדין חיה למרות כל התקפי החרדה, איך אני שוב ושוב עוברת אותם. איך אני עדין שורדת למרות הסיוטים. איך אני עדין מאמינה באהבה למרות הכל. איך אני מחליטה כל יום לא למות. אני מבצעת את הבחירה הזו כל יום מחדש למרות שכואב לי, אני מפחדת, טובעת בחרדה, מלאה בדיכאון וקשה לי כל כך. איך אני מתמודדת עם שאלות של ערך עצמי, של משמעות, של יופי, של השלמה. אני בוחרת לחיות, אני בוחרת לא למות. איך אני מנסה להיות טובה יותר קודם כל לעצמי.
(אחרוג ממנהגי ואגיד לך, שאני מרגישה ברת מזל על כל מה שהיה בנינו, על כל מה שלימדת אותי, על שעיצבת אותי אבל הגיע הזמן לקצת אינטגרלים)
