האמת היא שאני מפחדת להיות בסדר. אני מפחדת שאם אהיה בסדר אז אהיה ריקה מתוכן, לפעמים זה מרגיש שכל מה שאני זה חור שחור. זה מפחיד שאני כבר לא אומרת את זה בדייטים, מזהירה מפניי. זה גם מפחיד שאולי הם יסתכלו לתוך עיניים וזה מה שהם יראו, שהכאב לא יבלוט בי כל כך. זה מפחיד להיות חלק "מהם". זה גם מפחיד כי אני חושבת שאילולא היה בי את הכאב אלו שאני כותבת אליהם כל כך הרבה לא ירצו אותי, כלומר, לא היו מתעניינים בי, כי הם כבר עכשיו לא רוצים אותי. זה מפחיד לגלות מי אני חוץ מחרדה, חרדת מוות, התקפי פאניקה, פוסט טראומה מורכבת וחור שחור. זה גם מפחיד כי אם אני בסדר אז אני סתם כישלון, בינונית ומומצעת. אם אני כבר לא טיפולית ועדין אף אחד לא רוצה אותי אז אולי באמת פשוט אי אפשר לאהוב אותי. זה קצת מזכיר לי דילמה שהתמודדתי איתה שנים רבות: האם עדיף להיות רזה וחולה או בריאה ופחות רזה? כשזה כואב כל כך אני רק רוצה שהכאב יעלם, לא משנה כמה אני שוקלת. וככה זה גם עכשיו הרי הכל עדין שם, החרדה עדין חלק גדול ממי שאני, חרדת המוות עדין משתלטת ומפחידה כל כך. עם זאת זה גם קצת פחות כואב, הפצע הזה שדימם כל כך הרבה שנים מתחיל לאט לאט לכאוב פחות. קרני אור מכניסות קצת אור בכל השחור ולרגעים אני עוצמת עיניים, מוכירה תודה על הרגע, מעריכה את נס הבריאה והחיים וחושבת לעצמי שאיזה כיף שהכל בסדר.
לפני שנה. 1 במאי 2023 בשעה 4:23
