אני מפנטזת על איך אני נכנסת למיטה שהוא כבר בתוכה, בחלל בין ערות לשינה, איך הוא מנשק אותי בעדינות בעורף ומחבק אותי בכפיות. פתאום הפנטזיה מתנפצת לי כי אולי הוא לא אדם של כפיות? מה הוא אוהב? מה עובד לנו בתור זוג? ובכלל אהובי לא קיים בכלל. הוא קיים רק בראש שלי, בלי גוף, אפילו לא לדמות. הפנטזיה הקטנה הזו נראית פתאום מורכבת כל כך וקשה כל כך ולא נעים לי ממנו. אני חושבת על חטאיי הקטנים, איך אחרי הזוגיות האחרונה שלי החלטתי שלהבא אלחש כמה טוב הוא עושה לי. אני עוברת בראש על האפיזודה הארעית עם האחרון ושמה לב שלא אמרתי לו, ביקשתי ממנו עוד, כתבתי עליו, אבל לא אמרתי לו, גם לא אמרתי לו על כל הדברים הטובים שאני חושבת עליו. אלו הרגעים בהם אני מרגישה קטנה ואני לא רוצה להרגיש ככה. אני מתרגשת מסלנג צבאי אבל לא רוצה להרגיש קטנה אבל האמת היא שככה אני מרגישה, שאני קטנה בעבודה, קטנה בלימודים, קטנה בספורט. אני מבינה שאני אנושית, עם חסרונות וקשיים ואני לא מצוינת. אני לא מצליחה להיות גם וגם. אני לא מצליחה לעשות הכל, גם לא חצי. אני אמכזבת את כולם ובהכל. איך אני לא מצליחה להבין אינטרקציות אינשויות בסיסיות, איך בני אדם זרים לי. אני רוצה להיות פגיעה, לבטוח ולהתמסר אבל להיות הכי גדולה לידו. אולי זו בכלל לא אני.
***
אולי בכלל לא זה מה שאני צריכה ללחוש לו, אולי זה לא מה שהוא רוצה לשמוע. אני לא יודעת מה הוא רוצה לשמוע. אני יודעת שזה יהיה לא קל. אני יודעת שהוא יצטרך לראות עמוק עמוק לתוכי ולעזור לי לגלות אותו וגם אותי. זה הרבה יותר מידי לבקש מכל אחד. האמינו לי, בבקשה, אני יודעת כי אינני מושלמת. אני גם יודעת את המחירים ומשתדלת לא לשכוח את המשוואה.
***
המוזרות הזו מוכרת לי מידי והיא מפחידה אותי. האוויר סביבי נהיה כבד מידי והכל מנבא רעות. לא, אני לא יכולה, לא, אני לא רוצה. אל תעשו לי את זה. לא שוב. בבקשה לא. ואז אני נזכרת בכל התחושות שהתבדו ומקווה חזק שזו אחת מהן.
***
זה קודם כל בנפש, אני יודעת, אבל אני לא סוס מנצח.
