אני משתדלת להשתמש בכתיבה בכלוב בעיקר בשבילי ולהיות כנה ככל הניתן. עם זאת יש מקומות בנפש שלי שאני מוצאת את עצמי נזהרת מלהביא אותם עירומים וחשופים. האנונמיות נותנת לי מחסה ועוזרת לי לשתף תחושות ורגשות שאני עוד לא יודעת איך להתמודד איתם בעולם האמיתי. החיים ואת המציאות נשגבות מבינתי.
אני נכלמת בקנאה שלי בו. לעיתים אני מסתכלת למעלה עליו כדמות לחיקוי והערצה. אלו לא רק תכונות האופי שלו שאני מעריכה אלא גם המאמצים הכבירים שלו להגיע למטרות שלו, החוויות שהוא חווה ועבר והקתרזיס שהוא הגיע עליו. זה לא אינפטיסמלי. אני מסתכלת על מי שאני, על חיי והדיסנונס בנינו גדול כל כך. על כל מה שיש לו, שיש בו ואין לי או בי. זה עצוב לי כל כך. לרגע הוא היה מי שהוא אמור להיות: מישהו משמעותי מהעבר שלי. לרגע הרגשתי שהכל אפשרי. המרחק הזה בנינו לא שינה כי אחד אחר גרם לי להרגיש חייה. האמת היא שאני מחפשת את הגברים שלי חכמים ממני, מוכשרים ממני, מנוסים ממני ובכללי די מוצלחים. לקח לי המון דם יזע ודמעות, ועדין מתעוררת בי אי נוחות, להודות כי לא פשוט להיות חכם ממני. אני רוצה לגמוע את החיים. אני רוצה לעשות לעצמי הרבה טוב, למצוא נחלה ואושר. אני רוצה להיות שמחה בחלקי.
