החרמנות גואה בי והתחושה הזו עדין חדשה ומרגשת, שלא לומר נערית. לאט לאט זה נהפך לבליל מוזר של חרמנות וחוסר ביטחון. אני כל כך רוצה להרגיש, כל כך רוצה שגבר יגיע בי שאני חוששת שאני אדרוש ולא אבקש, שלא אראה את הנעימות והעונג שלו. אני כל כך כמהה למגע, לנעימות, ללהרגיש ולהתרגש שאני רוצה עוד ויותר, זו אולי אמתלה טיפשית למה איני רואה את מי שמולי, למה לא ראיתי את הגבר הזה שהיה איתי. היא אומנם נאמרה בחטף, גם ללא תשומת לב אבל לקחתי אותה איתי ביחד עם דברים נוספים ממנו. והחוסר הביטחון נכנס. חוסר ביטחון כי אני לא יודעת איך עושים מין טוב, מרבית ההתנסות שלי הייתה מאוד מסוימת, אני לא יודעת איך לנשק, איך לגעת או איך לענג. ואם אצליח לשחרר, להיות ברגע ולהתענג אני חוששת שלא אראה אותו, את מה שנעים לו, את מה שהוא רוצה. הדיסנונס הזה בין התושה שכדי להיות איתי בסיטואציה מינית הוא יצטרך לרצות אותי, ולא רק את גופי הנשי, ביחד עם הקושי של לרצות אותי, בגלל מי שאני, מה שאני מביאה איתי וגם החוסר ידע במיניות גורם לי קטנה וחסרת ביטחון. מחד גיסא אני רוצה להשתחרר ולהיות ברגע, להנות אחד מהגוף של השניה ולהפך, ומאידך גיסא החשש שאם אשתחרר שוב לא אצלי לשים לב אליו גורם לי לרצות לא להיות ברגע אלא לזכור כל הזמן את העבר ואת המטען שאני מביאה אותי, לזכור שזו משוואה של רווח והפסד. ופתאום החרמנות הזו היא לא כיפית ומרגשת, היא כבר לא הישג כל כך גדול אחרי ששנים לא הרגשתח כלום אלא היא הפחדים שלי. היא תזכורת שברגע זה לא קיים אחד שאוהב אותי, שרוצה אותי שמוכן לקחת את הסיכון בלעשות אותי. היא תזכורת לחסור הביטחון, לכמה אני לא יפה או מושכת, כמה אני לא יודעת להתנשק, לגעת, לענג ולהתענג, כמה שאני לא מצליחה להרגיש. היא תזוכרת לכמה קשה לאהוב אותי. היא תזוכרת לכל מה שאני כמהה עליו ואין לי ומרגיש שכל כך קשה להשיג אותו. אני לא הבחורה שמתאהבים בה.
לכו ותוקירו על מי שיש לכם, על כל מה שאתם מצליחים להרגיש ועל החיים, כל אלו אינם מובנים מאליהם.
