אני מבינה כי המציאות מורכבת. אני מבינה כי זה הרבה דברים. גם אם הניסוח קולקל יש סיבה שהוא לא רצה לבזבז את הרגילה שלו עלי. יש גם סיבה למה השני לא רצה לקחת את הסיכון ולצאת איתי לחופשה, למה השלשי הבריז לי ולמה עם הריבעי זה בכלל לא קרה. האמת המכוערת והבוטה היא שאף אחד מהם לא חושב שאני שווה את זה, אחרת הם היו נשארים. הביטוי הזה אולי גורם לאי נוחות אבל זה לא עושה אותו פחות נכון. אפשר לקשט אותו עם כל מיני מילים גדלות כמו "מורכבות" אבל זה עדין לא עושה אותו משהו שהוא לא קצת כמו "אני לא רוצה לבזבז את הרגילה שלי עליך". הוא יכל להגיד את זה בצורה שקצת פחות תשאיר צלקת, להסביר למה כרגע זה לא מתאים לו בנימוס אבל זו לא הייתה האמת. האמת שהוא פשוט לא רצה לבזבז את הרגילה שלו עלי, כמו שאף אחד מהם לא רצה מערכת יחסים אפלטונית איתי, כי הם לא צריכים אותי בחיים שלהם. אני ארעית, אפיזודה אולי אנקדוטה. הסיבה שאני חושקת כל כך בבן זוג כי אני כבר למודת ניסיון ויודעת שאהבה אפלטונית לא מספיקה איתי, לא מספיקה בשביל לרצות את היום יום איתי. אני מאמינה שכולם היו באים לחלץ אותי בעת צרה אבל אף אחד מהם לא רוצה סתם להיות. כנראה שגם אף אחד מהם לא מאמין שאני רוצה לאהוב, שאני רוצה להתמסר ושאני רוצה להיטיב עם עצמי ועם מי שאיתי. אולי הם גם צודקים, אני לא יודעת. אני מבינה את גודל האמונה שצריך להחזיק כדי להיות איתי. אני חוזרת על זה שוב ושוב כי גם אם מעשיי לא תמיד מראים זאת אני יודעת את הקושי, הכאב והמחיר שכרוך בלהיות איתי, אני יודעת שאני עוד צריכה להשתפר. אני מפחדת מהרבה דברים, מהחיים בעיקר, אבל אני חוזרת על הסוס למרות שאני נכשלת שוב ושוב, למרות שלא מאמינים בי למרות שזה כבר איבד מהכיף וההנאה. אני חוזרת שוב למרות הפיק הברכיים כי אני רוצה להצליח גם אם נדמה שלא, גם כשאני צועקת לעזרה. אני כנראה קצת דפוקה אבל אני רוצה מישהו שילך איתי יד ביד, יסביר לי איך להשתפר ויגרום לכך שהנפילות לא יהיו קטלניות. קודם כל אני צריכה להוכיר בהישג הזה שלי אבל לפעמים אני רוצה מישהו שיסתכל לי בעיניים ויבין שזה היה לא קל, כמה נלחמתי ושלא נשברתי. כמה שאצלי זה לא היה קלאסי. מישהו שיראה את המורכבות הזו בי. למה עכשיו קיים בי הרבה פחד, למה אני לא מצליחה, טועה ושוגה ועדין רוצה כל כך לחיות. לחיות ולהשיג ולהיות. כמה לא אכפת לי אם חושבים שאני טובה לעומת כמה אני רוצה להיות טובה. כמה אני רוצה להיות שלמה. את המורכבות הזו עם הגוף שלי, הרצון שזה יהיה נעים ולהרגיש מול חוסר נניסיון וחוסר הביטחון. אלוהים, אני כמהה למגע כל כך. אני רוצה שהמאבק שלי יהיה משמעותי, שלא ויתרתי למרות כל הקושי וחוסר ההצלחה וחוסר האמונה. אני רוצה להוכיר בזה אבל גם שמישהו ירצה להסתכל לי עמוק בעיניים ויצליח לראות את הקושי אבל גם את החן. לגעת בגופי ולקבל את הרעב ואת הפגמים, את חוסר הביטחון וחוסר הניסיון. אני רוצה שמישהו שיראה את המעבר, את המכלול, את הסיבות והתוצאות ויבין למה אני מי שאני, למה זה אולי לא קשור עליו בכלל ושירצה להיות שם. שיבין למה אני קפיץ מתוח, למה קשה לי להרפות ולהתמסר לעומת כמה שאני רוצה את זה. אני יודעת כי אני מלאה בחסרונות ומשתדלת לסייג ולא להכריז על ההיתרונות. אני גם מקעקעת את הכל על גופי כדי לזכור תמיד איך זה הרגיש, איך זה מרגיש, כדי לראות את מי שמולי. אני עוד חוזרת על אותן הטעויות אבל רוצה להשתפר ולהיות טובה. כולנו ראוים לאהבה, לכולנו מגיעה אהבה ועדין אני מנסה חזק כל כך להיות שווה את זה גם כשאף אחד לא חושב ככה.
***
זה מרגיש כיאלו לרגליים שלי אין כוחות לסחוב את כובד משקלי. אני חלשה וחסרת אנרגיה. היום אני נותנת לכח הכבידה לקחת אותי מטה.