לפעמים קורים דברים שגורמים לנו לעצור ולחשוב על החיים. לפעמים זו בשורה קשה, כמו קטטר לכל החיים, לפעמים זה מוות של אהוב, לפעמים זו אחות של חברה שגילו לה מחלה נוראית או סתם תאונה מזעזעת. המשותף לכולם שהם גורמים לנו להבין שאנו אנושיים ושברירים ושהחיים חזקים מהכל. הרגעים האלו עשויים לגרום לנו לעצור ולהעריך את החיים ואת היכולת לשנות כי אנו לא מתים. לעצור ולשאול את עצמנו מה יגרום לחיים שלנו להיות מלאים יותר בשבילנו. אם אנו ברי מזל אנו מצליחים להבין מה יעשו אותנו מאושרים, או להבין שהחיים קצרים מידי לשנאה עצמית, לכעסים מיותרים ולפחד. לפחד משברון לב, לפחד מלהרגיש, לפחד מלהגשים. אבל רובנו חסרי מזל ומהר מאוד נחזור להרגלים שלנו, אותם כאלה שגורמים לנו להיות לא מאושרים, כאלה שאחרי המוות כבר אי אפשר לשנות.
החיים כואבים לי, מפחידים אותי ולא ברורים לי. אני לא יודעת לתת מקום למה שעברתי, לא יודעת להתמודד איתם. כבר הרבה זמן שאני במקומות אפלים כל כך שלפעמים אפילו אני נדהמת מעצמי איך המשכתי. רגעים בהם אני מרגישה בסדר מרגישים כמו נס. יותר מהכל המוות מפחיד אותי, מסרבת להכיר בו. אני עדין אני, עם החוסר ביטחון, הכאב, החרדה והפחד. אני שעוד מתנדנדת על הרוביקון, על האפשרות לאהוב אותי, על היותי יפה, חכמה, שאלות על ערך. אני עדין לא יודעת מה עושה אותי מאושרת, מה החלומות שלי או מה אני רוצה. המוות מפחיד אותי גם ברגע זה אבל הפעם לשם שינוי אני מצליחה לעצור את הרגע ופשוט לנשום. לזכור שכל עוד אני בחיים יש לי את הזכות לשנות, להתמודד עם הכל גם כשאני כואבת, מפוחדת ובודדה. לרגע בכל הפחד אפשר להוכיר את האי נצחיות.
