פודיניג במקום של המח

אני לא רוצה להיות לבד, רק לא להיות לבד. פתאום זה נהיה בולט כל כך אחרי שכבר היה לי חודש יחסית טוב. פתאום הנפילה מררישה ארוכה יותר מתמיד. אלו שוב לילות בהם אני מקווה רק לא למות, שוב התחושת מחנק בגרון, שוב ימים שלמים במיטה. הכל לא מתאים, הכל מציף, הכל קשה. שוב אותן תחושות מוכרות, מוכרות מידי. כל המחשבות הטורדניות האלו לא נותנות לי מנוחה, רק לא למות או שאולי שחודש הייתי בסדר אולי לא מספיק בדקתי ועכשיו המצב מחמיר ולא אשרוד. וברגעים כאלה אני רוצה לא להיות בהם לבד. אני רוצה לא להרגיש את הקושי. ואם לרגע הרגשתי בסדר זה עדין לא אומר שאני בסדר, ועכשיו זה מרגיש שאני לא ואני לא יכולה לקבל את מה שאני הכי רוצה. אני מפחדת, קשה לי ומפחיד לי ואני רק רוצה לא להיות לבד. זה לא אמור להיות קשה כל כך, זה לא אמור להיות מכאיב כל כך. זה משתלט ומכלא כל נקודת אור בי. ברגע זה, זה מרגיש כיאלו הרגליים שלי לא יכולות לסחוב את גופי ושהנפש שלי מותשת כבר.