פודיניג במקום של המח

כבר שכחתי איך זה מרגיש. שכחתי כמה הכל יכול להיות כבד וכמה קל לשכוח איך להיות שמחה. שכחתי איך זה לקום עם בחילה וללכת לישון עם בחילה.  הזמן בורח לי, אני לא מספיקה כלום או שיותר נכון להגיד שאני לא עושה הרבה. אני מרבית היום ישנה ואם לא ישנה אז בוהה בחלל האוויר בעצב. אני רק רוצה לא להתעורר בלילה, כי אם אני מתעוררת שוב חרדת המוות מונעת ממני לישון.  ובימים יש כמה שעות בודדות בהן אני מצליחה להתהלך בעולם ולעשות. אני מנסה לשדר עסקים כרגיל שלמעשה אני רק רוצה שכולם ידעו כמה קשה לי. קשה לי לכתוב תזה, קשה לי לעשות סימנר, קשה לי לשבת על שיעורים, קשה לי לעבוד, קשה לי לרצות את כולם. הכל כבד עלי ולא נותנים לי מנוח. לא נותנים לי מנוח כי הכל רלטבי, זו לא אני, הם לא רואים אותי אלא את היחס שקילות. אבל אני לא נורמלית, אני לא מצליחה להתנהל בעולם. למה זה בכלל צריך להיות נורמלי? גם למבוגרים קשה ומגיע לנו שיקבלו אותנו גם כשקשה. ואיך אומרים את זה? איך מספרים את זה? מה אומרים בכלל? שיש ימים טובים אבל יש ימים גרועים ואף פעם לא הייתי שלמה אבל לפני כחמש שנים נשברתי. ואני מנסה להשתפר אבל יש ימים, או תקופות, בהם זה קשה. זה לא משנה כמה אני חכמה אם כשהכל כואב אני נאבדת. וזה כל כך הרבה כאב. כאב מהמוות, מלמות בשינה, מלמות ממחלה נוראית, וזה כאב מהמוות של האוהבים שלי, איזה עולם אכזר. זה כאב מהקושי שבמערכת יחסים, ממין, כאב ממערכות יחסים שהיו בעבר, מחוסר הבנה למה זה לא עבד. זה כאב בלהיות לבד בלילה. זה כאב פיזי, זה בחילות, כאבים בעצמות ובשרירים ובכל מיני איבירם פנימיים. זה שהכל כל כך כואב שלצחצח שיניים נהייתה פעולה קשה כל כך ומורכבת, כמעט חסרת מטרה. ועדין בתקופה בה יש הרבה קושי והכאב, שלעיתים נדמה שהוא לומד אותי ומתגבר, אני מתפתחת. אני מתפתחת כי אני מוצאת את עצמי חושבת שיהיה לנו קשה וכואב אבל גם מצחיק וקל וכיף. אני מתפתחת כי כיף לי בקורס כתיבה. אני מתפתחת כי אני רוצה להיות טובה לעצמי בדברים הקטנים, גם כשכרגע אני לא מצליחה. אני מתפתחת כי זה גורם לי להבין מי ומה חשוב לי בחים. אני מתפתחת כי לא שמתי לב שכבר עברו שמונה שנים. אני כבר כמהה כל כך שיבוא, שימלא לי את הלב ואת המיטה ויסכים לחלוק איתי בכאב.