פודיניג במקום של המח

אני מרגישה ריקה, חסרת תוכן, כמו גלידת וניל פרווה שמחלקים בחתונות. אני מרגישה שהגוף שלי הוא רק שרירים, עצמות, כלי דם, כמו חתול מת בשקית שחורה עטופה באיזו חבלה כדי לצמצם כמה שיותר. אני מרגישה שהעיינים שלי הם רק רצפטורים, אישון, רשתית, פוביאה, שהצבעים הם רק גלי אור באורכים שונים שההמדוכים קולטים. ברגע הזה החוסר הוא מורגש ולא קיימת דלתא שהמרחק ביני לבין אלו שהיו ארעים, אבל ישארו בי לנצח, יהיה קטן מאפיסלון כלשהו. והתחושה הזו רק מגבירה את תחושת החלולות שלי.  בחיים אחרים בלהט הרגע הוא אמר לי שאני כלום והתחושה הזו הייתה חזקה כל כך שאני כלום, שבאחת משיחות שלנו לפנות בוקר, ביקשתי ממנו כל כינוי רק לא זה. אז אני כמהה אליהם  ולמה שהיה. לרגעים האלו שלא הרגשתי ככה או שלפחות רציתי למצוא בי ערך. ולראשונה מזה תקופה איני מחפשת יותר, איני מחפשת את היופי, את החוכמה או את החן בעיני כשאני מול המראה. הדיסונס של הריקנות מול הרצון שלי לחיות הוא טרגי ופרודסקלי בו זמנית, כלום לא ימלא את החור הזה בי.  בתוך החור השחור הזה יש שובל זוהר של  כוכבים נופלים עברו שם פעם במיהרות האור וגורמים לי לכיסופים לרגעים בהם הם האירו קצת את השחור. אבל הם לא כוכבים נופלים ולא מטוארים ואני לא חור שחור אלא כולנו בני אדם בשר ודם, זמנים, בטלים בשישים ליד כל כוכבי הלכת. נותר רק לקוות למצוא ערך עצמי ואולי אם אתם ממש ברי מזל למצוא מישהו להסתכל איתו על האין סופיות של היקום או של הים ופשוט לאהוב.