אני רוצה למצוא את המילים. אני רוצה להוציא את הכאב הזה החוצה. האמת שאני בכלל לא יודעת מה הכאב הזה, יש לי רק שברירי זכרונות שמטילים כאוס ואימה. אני לעיתים מחפשת הגדרות כדי להצליח להבין, כדי שאוכל להתמודד, הגדרות שאדע שהכאב הזה הוא לא נורמלי. מגיעה לי אמפתיה רק כשאשרוף את עצמי? זה אמור ככה לכאוב? אני לא מצליחה להבין למה זה כואב כל כך, אולי כי אני קצת דפוקה. לא לרצות כל כך חזק אבל לדעת שאחרת אני לא שווה אהבה. ואולי זה למה כל כך כואב, ההלחמה בין מין לאהבה, שאני לא שווה אחרת. שאני לא שווה אם אני לא חור, שאני לא שווה אם אני רק רוצה להתחבק. שאני לא שווה רכות ועדינות. להרגיש אותו גומר לי על הגב ולשמוע את ההנחה שלו אחרי שהבכי מתפרץ. האמת שאני מרגישה שמה שהיה שם לא אמור לכאוב ככה. וכשהביוספיה חזרה שלילית רק רציתי להיות איתו, לחגוג איתו את החיים, וכשסירבתי למצוץ לו שם בחניון הוא פשוט נרדם לי במסעדה, בסוף חגגתי לבד כל כך. אולי יש משהו באקט של החדירה שגורם לזה להיות כואב כל כך. ואולי אלו כל המילים האלה שכואבות כל כך. וגם סקס אלים ומשפיל אפשר לעשות עם המון אהבה אבל זה היה פשוט אלים ומשפיל. האמת היא שבשום שלב לא הייתי טובה והארוגזמות פשוט מיסכו את זה, גרמו לכך שלרגע אהיה מספיק. ואנני מתמיירת להיות טובה, אנני מתיימרת להיות ראויה לאהבה. וזה חודר לי לחיים שאני לא טובה, שאני לא מה שהם רוצים שאהיה. ורוב הזמן אני מנסה להבין את המורכבות ולא לכעוס פתאום אני לא רוצה להקטין אותי יותר. זה לא יכול להיות קטן אם שמונה שנים אחרי לא קיימתי יחסי מין. נאמרו שם דברים מזעזעים, נעשו שם דברים שלא אמורים לעשות, והוא השאיר אותי לבד להתמודד עם ההשלחות. זה לא קטן אם אני לא מצליחה להכינס לזוגיות. זה לא קטן אם אני מפנטזת על זוגיות, על אדם שאפילו לא קיים ואני כבר מתחילה לחשוב שאני לא טובה לו ולמה שירצה אותי בכלל. לא מגיע לי לעבור ככה את החיים, לא מגיע לי להתמודד עם כל זה לבד ולחשוב שאי אפשר לאהוב אותי. זה לא הגיע לי שהוא לקח לי את כל המקום ולא השאיר לי טיפה לעצמי. אפשר לכבס את זה עם המון מילים, אבל זו טרואמה ויש מקום לכאב שלי. יש מקום גם לי.