החלטתי להקשיב לבאז לרמן ולעשות כל יום משהו שמפחיד אותי, חוץ מלחיות כמובן. אז עשיתי ואפילו הים והשקיעה לא הפכו את החוויה הזו לטובה. זה היה מפחיד וקשה וכל השרירים כואבים לי. החלק הכי גרוע מהחוויה הזו, שהייתה אמורה להיות מעצימה וטובה שעכשיו אני מרגישה אהיבה פחות. זה הדגיש לי את כל מה שאני לא, את כל מה שאין בי, למה אי אפשר לאהוב אותי. ואולי זה היה טיפשי מלכתחילה שאני יכולה להיות אחרת. לנסות לשפר את עצמי עוד קצת. וכשאני הולכת בסמטאות של יפו החרדה לאט לאט עולה. הבחילה מתגברת, השרירים כואבים ואני שוכחת איך לנשום. אני חושבת רק על מה שאני לא. לרגע כשהייתי בים ראיתי את יפו העתיקה ונזכרתי בספסל, שהיו תקופות שהייתי עוד מבקרת אותו עד שלקחו אותו משם, שבו הוא אמר לי ש"הוא אוהב אותי לא רק ככה אלא גם ככה". וכרגע זה מרגיש שאי אפשר לאהוב אותי בכלל ולא ככה חשבתי שאסיים את הערב, שאני קצת יותר בודדה וקצת יותר עצובה. אני רק רוצה להכינס מתחת לשמיכה ושההורים שלי לא יעזבו אותי לעולם. כל החוויה הזו מוכיחה לי שוב כמה שאני דפוקה ולמה אין גבר שרוצה לאהוב אותי. אני מרגישה שאני דפוקה שאני כזו, שאין לי סיבות להרגיש ככה, אולי אני סתם מגזימה, אבל אני ממש מקווה שהחיים לא אמורים להרגיש ככה, כי כבר הייתי בכל המקומות,לא הבנתי את החיים, היה לי קשה מידי לחיות, הבנתי למה למות, לא רציתי יותר לכואב, פחדתי כל כך מהמוות, רציתי לשרוף את עצמי, חשבתי שהחיים חזקים מהכל. היום אני הכי לא רוצה למות אבל כבר לא בטוחה אם שווה לחיות. בבקשה, בבקשה תגידו לי שלא ככה החיים אמורים להרגיש. אבל היי, העיקר אני מחייכת.
***
אירוע מסוכן מידי גורם לי להבין כי אני מפעילה על עצמי יותר מידי לחץ וזה מתחיל להיות מורגש מידי. אני חושבת על כל מה שאני צריכה לעשות כדי לחיות וקצת קשה לי. לדאוג לאכול, להתקלח, לצחצח שיניים. כל אלו מעיקים כל כך. אני מבינה כי זה בסיסי כדי לחיות. שלא נדבר כל עבודה, לימודים, חברים, משפחה, שכר דירה ואהבה. אם אני לא מצליחה לקיים את הבסיס, איך אקיים את כל השאר? אני מלטפת אתה רגליים שלי ושונאת אותן, את הפריחה שמעטרת אותן, אוף, לא שוב, זו אותה תחושה עם הגושים בשד, מי ירצה לאהוב אותי כשהגוף שלי פורח? אותו אירוע גרם לי להבין כמה אני כן רוצה לחיות, ממש רוצה לחיות, כל כך רוצה לחיות שיש דברים שלא שווים את זה. ואיך מוצאים את האיזון הזה, בין לחיות ולעשות בין הפחד והסכנה. הלחץ מתחיל להשפיע עלי ואני לא מוצאת את האיזון הנכון בין לחיות ללפחד, ללסכן אחרים. אני רוצה לישון, לעצום עיניים ולקוות ממש חזק שהכל יהיה בסדר.