הרבה זמן שאני מחפשת חותמת, גושפנקא למצב שלי, אני רוצה מסמך שיגיד לי שזה בסדר שאני מרגישה כמו שאני מרגישה. כי זה כואב ממש, והחרדה נוכחת ממש, ואני לא מבינה למה אני ככה לא בסדר. גם לעיתים זה מרגיש שהסביבה שלי לא מבינה כמה אני לא בסדר. ויש משהו מנחם בהבחנה, מין תחושת קבלה למי שאני. היום הלכתי לראות דירה. אני עוד רגע בת שלושים ורק לאחרונה הצלחתי להתחיל לחשוב על לצאת מהבית של ההורים בלי לחטוף התקף חרדה, אמיתי. ואומנם אני לא חוטפת התקפי חרדה יותר אבל החרדה עדין משתלטת מידי פעם וגורמת לי לזחול מתחת לסמיכה ולמלמל שאני לא רוצה למות. אז עשיתי צעדים קטנים. אני מחפשת דירה בעיר הולדתי, עשר דקות נסיעה מההורים, קרוב לעבודה ולאחותי, עם חברה שכבר גרתי איתה בעבר. סך הכל נשמע כמו צעדי תינוק, סביבה די בטוחה. וזה כנראה נשמע מגוחך לכולכם אבל לי זה מרגיש בלתי אפשרי, אני לא מבינה איך אנשים עושים את זה. קצת כמו שאני לא מבינה איך אנשים מסתובבים עם תחושת ערך בעולם. חיים משלי? אמאלה ואבאלה. שבוע שעבר ישבתי עם חבר טוב והוא אמר לי שאוהבים אותי ואני לא לבד. אמרתי לו שזה מרגיש כיאלו אף אחד לא אוהב אותי. דיברנו על מופע שהשתתפתי בו והזמנתי אותו לצפות בו, ועל איך לרגע המילים חדרו לי לעצמות עד כדי כך שהברכיים רעדו והקול נשבר. פתאום זה לא היה רק שיר אלא ממש הרגשות שלי, ככה אני מרגישה, זו המציאות שלי. אחר כך דיברנו על איך זה מרגיש כמו טראומה אבל רציונלית, כיאלו, זה רק סקס אלים, ושתי סטירות וכאפה תתאפסי על עצמך, על ההבדל בין הסכמה לבין להגיד כן ועל פגיעות ופגיעות מיניות. ולרגע הרגשות שלי היו מתאומות עם המילים שלי. הגעתי למסקנה שכל מה שיש לי הוא עכשיו, כי ברגע הבא אני עלולה למות. אני מנסה לגרום לעכשיו שלי להיות טוב יותר. לאחרונה השמנתי קצת, לא הרבה, עוד שני קילו, מספיק שכבר יהיה לי צפוף בגינס. וזה מוזר, לא להיות ארבעים ושלושה קילוגרמים, והרי הדבר היחדי שמושך בי זה הגודל שלי, שאני פטית ועכשיו אני מנסה לאכול יותר ולאכול בריא יותר ולהתנחם שסוף סוף אני מספיק בריאה להשמין. אני גם רוצה לעשות עוד ספורט, אבל זה לא כיף. וכשהחרדה עולה קשה להתרכז בעכשיו כי העכשיו כואב מידי. כואב כל כך שאני רק רוצה שייקחו ממני את הכאב.
וזה קשה לכתוב את זה כמו שזה קשה להגיד את זה. החיים מורכבים אבל סך הכל המגמה היא חיובית ועולה. אני אוזרת יותר ויותר אומץ לעשות דברים כדי לחיות ומתקדמת לאט לאט. לאט, לאט, לאט. הייתי רוצה לחשיב על עצמי שאני אמיצה, כי תראו כמה אני מנסה שיהיה לי טוב, אבל זה לא מרגיש ככה. זה לא מרגיש ככה ואני עדין לא בסדר, עוד קשה לי להכיר בזה, אבל זה פה, ואני מנסה לתת לזה מקום גם כשזה לא נח.