אני מנסה לשכנע את עצמי שזה בסדר שבראש שלי זה נעים. שבראש לי זה בסדר שנעים לי. שזה לא פוגע בו, בגבר הזה שלא קיים, שבראש שלי זה נעים. אבל במציאות אני חושבת על כמה אני רוצה להיות טובה לו, לגבר הלא קיים הזה. שישתמש בי לעונג ולהנאה שלו, כדי שיהיה מסופק ממני. לרגע עוברת בי המחשבה שאף אחד לא יואהב אותי מספיק כדי לעשות לי נעים, נעים כזה שרוצים לעשות לאנשים שאוהבים, סתם כי אוהבים אותם. אני אומרת לעצמי שזה מורכב וקשה כי זה מורכב וקשה למרות שאני רוצה שזה יהיה כיף ומענג, בכל צורה שזה לא יהיה. שם נמצא החשש שאם אשתחרר אני לא אשים לב עליו, לצרכים שלו. ובכלל אין לי בעיה להעיד קבל עם ועדה שאני לא יודעת להזדיין או להתנשק. אני רוצה להיות לו טובה, הכי טובה, אבל גם שיהיה לי טוב. זה יכול להתקיים? אולי בעולם מגביל. "בשום עולם לא היינו ביחד".
אני כותבת כדי להוציא ממני את כל הפתטיות, כדי שלא הכל יצא ממני בעולם האמיתי ואולי כדי להרגיש קצת פחות לבד. אני לא רוצה להיות נוכחת בעולם האמיתי, לא לתפוס מקום, בעוד שפה הנוכחות היא לא שלי אלא רק אפס ואחת. ואפס ואחת לא פוגעים באף אחד, ושמתם לב כמה מרחק יש בין אפס לאחת? ואיך את יכולה להיות אפס ועדין האחת, ואיך את יכולה להיות אחת אבל עדין סתם אפס?
נזכרתי השבוע שהעצב, הכאב, הפחד, לא משנים בכלל, אני עדין הכי רוצה לחיות.
(אני קוראת את המילים שלי ומבינה למה אף אחד לא רוצה אותי)
