פודיניג במקום של המח

ברור לי כי החימה שמצטברת לי בבבטן היא לא רק בגלל שהפסדתי את הרכבת. וזה מעצבן שהפסדתי את הרכבת, כי אני ערה מחמש והתוכננתי בזמן ויצאתי בזמן והגעתי עשרים דקות לפני הרכבת רק כדי לגלות ששכחתי את הארנק ואין לי איך לעלות לרכבת. ועד שהספקתי לקנות כרטיס אחרי כשהארנק חזר למקומו הסדרן ברכבת סגר את הדלת שאני שניה ממנה. אבל החימה בתוכי היא לא מהרכבת, שכאמור, הסיטואציה מבאסת לכל הדעות, היא מכל היתר. מהלבד, מהבדידות, מזה שאין גבר שרוצה לאהוב אותי, מהרצון הנועז לסקס ומגע ביחד עם החשש שאני לא יודעת איך לגעת, מהחשש שכשאהיה איתו שם, עם הגבר הלא קיים הזה, לא אראה אותו ויהיה לו לא טוב איתי. עם החשש שלא קיים הגבר שרוצה לאהוב אותי. עם תחושת החוסר הערך שאופפת אותי כל הזמן, כן, אני באמת מרגישה חסרת ערך ושאי אפשר לאהוב אותי. זה הרבה פעמים מתבטא בדברים קטנים, שאני שמה את התיק בכיתה ויוצאת לשירותים ומישהי פשוט תופסת לי את המקום, ברור שהיא לא עשתה את זה בכוונה, אבל התחושה שלא רואים אותי. כמו שבעבודה מישהי שאלה אם אפשר לדחות פגישה והתעלמה לגמרי ממני ומהקיום שלי, התחושה שלא רואים אותי. התחושה שאפשר לאהוב אותי רק אם הגמירות ממני ממש ממש ממש טובות, אחרת אני לא טובה, לא ראויה. התחושה שלא רוצים לבזבז את הרגילה עלי. ויחד עם זה יש גם את זה שאני לא יודעת מה אני רוצה לעשות עם עצמי, מה מעניין אותי, במה אני טובה. הרגשתם פעם שאתם לא טובים בכלום? שאני סתם מתהלכת כל הזמן בעולם עם הרצון לא להיות נוכחת, עם זה שאני באמת לא טובה בכלום, עם התחושה שאני לא מצליחה להבין בני אדם ושהם זרים לי כל כך. עם המוות. החרדה, הקושי, חוסר הערך, חוסר הביטחון, חוסר בחלומות ובשאיפות והתחושה שאין אחד שרוצה לאהוב אותי. אז נכון, זה לא נורא שפספסתי את הרכבת, זה כלום ביחס ליכולת לרוץ, לאכול, לחשוב, להשתין. אבל אני מלאת חימה כי אני באמת מתאמצת כל כך לחיות, אין לכם מושג כמה. אם הייתם מכירים אותי כנראה לא הייתם מאמינים לי שאני ככה, הייתם אומרים שאני מגזימה ושאני בסדר ולשכולם קשה. וזה נכון, לכולם קשה. אני מחייכת וחיונית,כמה שאני חיונית. אני לא מוותרת למרות שהחיים לוקחים ממני כל כך הרבה מאמץ, שואבים ממני כל כך הרבה אנרגיה. אבל יש לי שני רגליים וחיוך ואין לי סרטן, אז המומצע שלי הוא רק 82 ולאף אחד לא אכפת מה עברתי בארבע שנים האלו ועם כמה התמודדתי. גם לכם לא אכפת, זה בסדר, לחיים אין שום אפשרות אחרת ואני רק זרה מול מסך קטן שמחכה לרכבת עם דמעות בעיניים ולב כואב. אני לא משנה, המאמץ שאני עושה כדי לחיות הוא לא משנה. הלוואי שיום אחד אני אפספס רכבת וזה כל מה שזה יהיה, פספוס רכבת.