פודיניג במקום של המח

צעדים קטנים. צעדים קטנים למקום בו אני רוצה להיות, הפנטזיה חזקה כל כך ורחוקה כל כך. וכשאני חושבת עליהם אני מתכווצת עוד קצת, איך הם השיגו את מה שאני חושקת בו כל כך? הקנאה היא על מה שאין לי. אין לי מישהו שאוהב אותי, שבוחר לאהוב אותי כל יום מחדש. שלא לדבר על מין ומגע. ובחיי כמה שאני מנסה הרי אני כל כך רוצה לחיות. אני מנסה כל כך חזק לא לטבוע שכבר נגמרו לי הכוחות. אני חושבת על איך אני מתהלכת בעולם כמעט שקופה, לא רואים כמה כואב לי. לפעמים אני רק רוצה לצעוק שדי, קשה וכואב ובבקשה, בבקשה תאהבו אותי. אל תדאגו, אני יודעת שאלו הם החיים, אני מבינה למה אתם לא אוהבים אותי, לא רואים אותי, זה בסדר, באמת. אין מי שרואה את כל המאמץ הזה שאני משקיעה כדי לחיות, כמה שזה כואב לפעמים, כמה קל יותר למות. אני מרגישה לא טובה, לא יפה, לא חכמה והכי גרוע, לא אהיבה. ויש לי שאלות שאני מפחדת לשאול כי אני מפחדת שהתושבות שלהן רק יכאיבו לי יותר, לפעמים עדיף לא לדעת. ואיך חיים כל יום כיאלו הוא היום האחרון? ואני לא רוצה למות כי יש עוד כל כך הרבה שלא הרגשתי. אף אחד עדין לא אהב אותי. אף אחד עדין לא עשה איתי אהבה, ובכלל המון שנים היה לי קשה עם הביטוי הזה, אבל יש משהו במחשבה של להתנות אוהבים שהוא מרגש כל כך, לגעת עם אהבה. לאהוב. זה כנראה לעולם כבר ישאר החור שלי, החור שבי. איני יודעת לאהוב וזו משימה קשה לאהוב אותי אני מבינה. זה צרוב על גופי חזק כל כך. האמינו לי, אני לא מכחישה זאת, אני מודה בעובדות. איך מוצאים מה נעים לנו? מה טוב לנו? במה אנחנו טובים?  האמינו לי, בבקשה, אני כל כך רוצה לעשות טוב לגבר הזה שלא קיים, להיות לו הכי טובה בעולם.  אני גם רוצה למצוא עונג לפני מותי. אני רוצה למצוא במה אני טובה, אני רוצה למצוא מקום עליו אני שייכת, אני רוצה למצוא בית. אני רוצה להגשים את עצמי. צעדים קטנים.