רגעים כאלה גורמים לי להרגיש שאני באמת לא מספיק טובה. אני לא והמסביב לא משנה. אני מרגישה כל כך לא חכמה, כל כך לא ראויה. אילי זה באמת גדול עלי, אולי אני באמת רק 82 ולא מסוגלת למעבר. אני מותשת ועייפה וחושבת על איך הוא נכנס לבית, נכנס למיטה עם אישה שהוא אוהב והיא אוהבת אותו וכמה המיטה שלי ריקה. אני חושבת על המוות וכמה הוא נוכח על כך שאוגסוט ואני רק עם מכנסיים ארוכים, בגלל הפריחה המזדיינת הזו, ושמישהו יסביר לי את הפרודקס שאפשר לקבוע תור דחוף לרופא עור רק אם הוא מחליט שזה דחוף אבל הוא לא מוכן לראות אותי כדי להגיד שזה דחוף? והבטן מציקה, והראש כואב. ואני בוחרת בלהיות בריאה אבל רוצה גם להיות ארבעה קילוגרם פחות. ואני עייפה. עייפה ומותשת ומנסה להספיק הכל וכנראה שלא מספיק כלום ואין לי ממה לשאוב את האנרגיות. אבל יש, בטוח שיש. החרדת מוות עוזרת לי להבין שאני הכי רוצה לחיות, בשביל לחיות צריך לאכול ולעשות ספורט ולעשות מעשים שלפעמים מרגישים קשים. וכל המאמץ הזה בשביל מה? מה אם כל מה שאני זה לא מספיק טובה? אני מתאמצת כל כך ולאף אחד לא אכפת. ואלו החיים שלי, למה שלמישהו יהיה אכפת. ואוף. אוף. אני כל כך רוצה למצוא אהבה ונמאס לי משמוקים אקראים. את הטיפול הפסקתי אז אני מנסה לפרוק לפחות חלק כאן כדי לא לטבוע במיצים של עצמי. מחר יום חדש, וגם בו אני אקווה מאוד לא למות ועדין אהיה לא חכמה, לא יפה, לא אהיבה.
לפני שנה. 22 באוגוסט 2023 בשעה 19:13