פודיניג במקום של המח

לרגע הפנטזיה טובה ונעימה. בהתחלה אני עוד מנסה להדוף את המציאות ולהישאר עוד רגע במקום הנעים הזה. אולי קצת מביך להודות אבל פנטזיות מיניות התחילו לי רק לאחרונה, עד אז לא ממש הבנתי איך אנשים עושים את זה ואיך זה מרגיש, כמו שאני עדין לא מבינה אורגזמות, איך הן מרגישות ואיך אנשים מגיעים לפלא הזה. ההתקדמות הזו מרגשת, שאני רוצה מגע עד כדי כך שאני מצליחה לפנטז עליו, אחרי הרבה שנים שלא יכולתי, שלא רציתי ובעיקר שלא הבנתי למה זה נעים ואיך נעים מרגיש.  המציאות מכה כי כמו דוב עם נבוט או כמו גבר בכרמל שמחבק אותי תוך כדי שהוא מסתכל לי בעיניים ואומר "בואי נשאיר את זה בפנטזיה", ואני מתחילה לדמוע. אולי זה כואב כי זה מרגיש רחוק שגבר ירצה לאהוב אותי עד כדי כך שירצה גם לגעת בי,  אולי זה כואב כי אני מפנטזת על דברים שאני לא יודעת לעשות, אולי זה כואב כי אני רוצה שיהיה לגבר הלא קיים הזה טוב, הכי טוב,  ואני לא חושבת שאני אוכל לעשות לו טוב,  ואולי זה כואב כי אם נעים לי אז לו לא נעים, לא מספיק נעים כדי שהגבר הלא קיים הזה, ירצה להיות איתי, אולי זה כואב כי המחשבה שנעים לי היא כואבת. שהתניה בין זה שנעים לי לבין שלא נעים לו חזקה כל כך, שלהיות איתי דורש מחיר כל כך גבוהה שזה לא יכול להיות לי נעים, שזה לא הוגן אם נעים לי. שאם עכשיו, כשהגבר הזה לא קיים, אני מפנטזת שנעים לי אז במקרה והוא כן יהיה קיים, הנעים הזה יפגע בו. זה לא פוגע באף אחד עם בראש שלי זה נעים, נכון? ואני לא רוצה לפגוע בגבר הלא קיים הזה, אני רוצה לאהוב אותו ולהיות ראויה לאהבה שלו.  ואולי אני לא ראויה לגבר הזה שאני מחפשת כל כך, שאני לא מספיק בדסמית בשבילו, או יפה בשבילו, או חכמה בשבילו, שאני לא מספיק בתולה בשבילו, שאני לא מספיק מנוסה בשבילו. הגוף משתוקק והלב כואב וזה לא הוגן להכניס אף אחד לזה, זה לא הוגן לאהוב אותי.