פודיניג במקום של המח

פתאום אני קצת מתחרטת על החלטה לשכור דירה משלי. בעיקר כי יהיה לי מוזר לא לקום עם הכלבים יותר. לא לקחת אותם לפארק, לא להיות איתם כל יום. מי ישב איתי לבכות על רצפת המטבח? מי יחבק אותי בלילה? מי יבוא להגיד לי בוקר טוב ישר כשאני מתעוררת? ואני אבוא לבקר אותם אבל כולנו יודעים שזה כבר לא אותו הדבר. זה לא. הוא כבר לא יהיה הכלבלב שלי יותר. האם זו סיבה מספיק טובה להשאיר עוד עשור בבית של ההורים? לא זה לא. אז למה זה מרגיש כואב כל כך לא לראות אותם? לא להיות איתם? אני חושבת שזה צעד חשוב אבל אני לא רוצה. איך אני יכולה לחשוב בכלל על לקום על בוקר ושהם לא שם? ואיפה יהיה המקום שלו אם המיטה שלי עוברת איתי? ומי יבוא להציל אותו כשהוא פוחד או כשיש לו חלום רע? והוא יתבגר בלעדי? כיאלו, הוא גם ככה כמעט ולא צריך אותי, הוא כלבלב בוגר והוא בעיקר תלוי בכלבה שלי, ושם יש להם אחד את השניה וחצר ומלא אנשים שאוהבים אותם. אבל... עצוב לי כל כך, יש לי חור בלב בידיעה שאני עוזבת אותם ככה. כרגע זה מרגיש שזה לא שווה את זה. אוף.