קוראי ההדוקים כבר הבינו עד כה שאני מלאה ברגשי נחיתות. השבוע חשבתי עם עצמי בכנות מה המקור של זה. ואחרי חשיבה מעמיקה ורצינית עם ניסיון כנה להוריד את השיפטויות, הבנתי שאני מרגישה שאני באמת לא שווה את זה, החסרונות עולים על ההיתרונות. זו מסקנה די עצובה והייתי מעדיפה שזה יגיע ממקום לא אמיתי. במקרה גם יצא שאנשים משמעותיים בחיים שלי הזכירו התייחסו עלי כיאלו אני לא שווה את זה. זה פשוט לפעמים כואב להסתכל ולראות את כל מה שאני לא. למנות לעצמי שוב ושוב למה זה לא עבד איתו ואיתו ואיתו. כאמור, אני נמנעת מלקבוע שהוא לא אהב אותי. לפעמים אני חושבת איך הוא מתרץ לעצמו את זה שהוא היה איתי, כי מהיכרותי הוא לא יהיה מוכן להודות שהוא יצא עם נשים שהן לא ברמה מסוימת. ובכלל לחשוב על כל מה שיש בנשים שלהם ואין בי, למה אותי הם לא יכולים לאהוב, כמה אני לא טובה כמוהן, יפה כמוהן, חכמה כמוהן, בדסמית כמוהן, אהיבה כמוהן. ואומרים כמוהן או כמותן? גם העברית שלי לא מספיק גבוהה. והתחת שלי קטן מידי כדי להיות תחת ואני שטוחה כמו ילד בר מצווה ואין לי חיוך ממיס או פרצוף יפה או עיניים כחולות שטובעים בהן. ואני לא לוקחת גלולות ולא יודעת להתנשק או להזדיין וכשאני מתמסרת בכל נשמתי וגופי זו רק סיבה נוספת לא לאהוב אותי. "איבדת אותי ברגע שהבנתי שאני יכול לעשות לך הכל מבלי שתלכי". שום דבר בי לא נכון. אני לא עושה שום דבר נכון. ואני משתמשת כל הזמן בו החיבור, ואני כל הזמן מרגישה חוסר ביטחון, שאני לא אהיבה, לא טובה. ואם אין גבר שמסתכל עלי באופן מיני אז אין לי מיניות. להרגיש כמו אישה לא מינית זה מתסכל. וגם עם המעבר הזה, אתם יודעים כמה שזה היה קשה? וכמה זה מוזר לא להיות יותר בבית? ועכשיו, סתם לא תאהבו אותי? את כולם אפשר לאהוב, באמת, אנחנו כבני אדם ראויים לאהבה, אותי זה פשוט לא שווה. למישהו יש מברג?
