פודיניג במקום של המח

רציתי לכתוב על תחושת השינוי שאופפת אותי לאחרונה אבל מהר מאוד האופטימיות הזהירה שרציתי לכתוב עליה נהפכה לעצב עמוק למה שאין לי. אין לי גבר שאוהב אותי. אין גבר שרוצה לבלות איתי את החג, ואפילו את יום כיפור, שרוצה להיות איתי, לדבר איתי, לנגוע בי. בתשעה החודשים האחרונים עשיתי הרבה דברים שפחדתי מהם למשך תקופה ארוכה ולכן אני אמורה להרגיש מסוגלות אבל זה עדין מרגיש שזה לא יקרה לעולם. נזכרתי בדייט הראשון שהוא אמר לי שאני טיפולית, שהוא אמר לי להתגבר על הקשיים ואיך הוא לא חשב שאני מסוגלת אך הנה עשיתי זאת. המחשבה שאף אחד לא רוצה להיות איתי היא כבדה מנשוא. האם אף אחד לא רוצה לראות שיש בי גם ייחודיות או שאין בי ייחודיות? אף אחד לא רוצה לראות כמה אני מתמסרת או שאין בי התמסרות? אף אחד לא רוצה לראות שיש בי פוטניצאל או שפשוט אין בי פוטניצאל? גם כשהוא לא התכוון למה שהוא אמר או עשה, הוא עדין בחר לא בי. האמת העצובה היא שכנראה ללא כל הקושי שאפף אותו אז הוא לא היה מתעניין בי, בטי לא כיום, כשהוא כבר שלם. להתעסק בו ובכל השאר זה בכלל לא העיקר כי הם בחרו לא בי. אין לי מה לעשות עם זה, הם לא רוצים אותי וכנראה שאין משהו שאוכל אי פעם לעשות כדי שהם היו רוצים אותי, מצחיק כי לכל אחד מהם הייתי מוכנה לנתמסר עד כלות נשמתי, אני פשוט לא מספיקה. אז קיימת אופטימיות באוויר, אני עושה המון צעדים שהמון שנים הפחידו אותי כל כך. יש בי משהו, כי בכל אדם אפשר למצוא משהו מהיותו אדם. אבל האופטימיות הזו זזה הצידה שהדבר שאני הכי רוצה הוא לאהוב ושיואהבו אותי, ושאף אחד לא רוצה לראות שיש בי משהו ששווה לאהוב, לא כי אני שווה אהבה אלא כל אדם באשר הוא שווה אהבה.