פודיניג במקום של המח

אחת מהמאיתות העצובות יותר היא שאני מנרמלת הכל ביחס לאקס שלי, נגזרת. יש לו את כל מה שאני מאחלת לעצמי, בעיקר בזכות עבודה קשה וגם כנראה גם עם קצת מזל, ואני גם רוצה להיות ראויה לו, להיות טובה ולא רק מספיק, בתאוריה כמובן, הרי הוא מצא נחלה ואושר לא איתי. ליתר דיוק, אני רוצה להיות ראויה לכל הגברים בעברי, שאולי בעולם מקביל זה יכל היה להיות. זה קשה, בעיקר כי הם מוצלחים מאוד ולידם אני באמת רק מספיק, טעות, מקרה טיפולי בעברם. אני חושבת על הנשים שלהן, על הנשים שיהיו להם והגוף מתכווץ עוד קצת, אני בחיים לא אהיה מיוחדת כמוהן. אני רוצה כל כך להיות ראויה להם ובעיקר לאחד שעוד לא קיים. אני לא מכחישה את כל הקושי שאני מביאה איתי, אני נוירטית ומעצבנת, יותר ממש שהפרצוף שלי דורש סתירה האופי שלי דורש סתירה. אז יצאתי מהבית של ההורים וזה קשה וכואב ומפחיד, והכי גרוע שהכלבלב שלי מבין שעזבתי אותו והלב של שנינו נשבר, אבל איך אני יכולה לעקור אותו מהחיים שלו? איך אני יכולה לעקור אותו מאבא שלי? מהכלבה שלי? זה לא הוגן. בכל מקרה, זה מצחיק כי לא נראה לי שאכפת להם ממני מספיק כדי לחשוב עלי, אני לא מיוחדת מספיק, לא חכמה מספיק, לא יפה מספיק, לא מצחיקה מספיק, לא קולית מספיק, זו לא מחלקת שקילות והיחס הזה לא סימטרי, אז כל המאמצים שלי להיות קצת יותר טובה בשבילם חסרי כל ערך. אבל לרגע אחד המאמץ הזה נהיה קצת יותר משמעותי כשההורים שלי אומרים לי שהם גאים בי.