פודיניג במקום של המח

זה מעייף לחפש את האיזון הזה באמצע בין אני לא שווה שיואהבו אותי לבין הם פשוט לא יכלו לאהוב אותי. הראשון קשור אלי, לאופי שלי וליופי שלי. אני לא מספיק טובה, אני לא מצחיקה, אני לא חכמה, אני לא שנונה, אין לי דיקציה, אני לא יודעת לצטט את עגנון או את הרמב"ם ואני לא באמת מבינה מתי משתמשים ב"לכש". אין לי עיינים כחולות או יפות, אין לי חיוך כובש, אין לי גוף שמזכיר את הרי שומרון או שדיים או תחת והפרצוף שלי הכי יפה תחת שקית ירוקה של תמנון. השני קשור אליהם, לבעיות שלהם, לקשיים שלהם ולצריכים שלהם. והוא, טוב, הוא פגע בי וזה בכלל לא היה קשור אלי, אני סתם קצת דפוקה שלקחתי את זה כל כך קשה. האמת היא כנראה באמצע והאמצע מסריח. למה אף אחד לא יוכל לאהוב אותי? למה אף אחד לא רוצה לאהוב אותי? למה הם לא רצו לאהוב אותי? למה אני כזו ריק? ואקום בחלל, לא משנה לאף אחד, לא מעניינת אף אחד. או לחיות עם המחשבה שאני לא אהיבה או לחיות עם המחשבה שזה לא הגיע לי, מה עדיף? והבעיות עם אהבה לא מתחילות רק איתו, הן התחילו הרבה לפני, הוא פשוט קצת חפר בהן, זרע שם קצת מלח. אני מקנאה בו על האהבה שיש לו. וזה מורכב, זה מורכב כי אני לא יודעת לאהוב. כי אני לא בטוחה אם ההורים שלי ידעו לאהוב אותי, אם אמא שלי לא סובלת אותי למה שמישהו אחר יואהב אותי? כיאלו, היא אוהבת אותי מאוד אבל גם לא סובלת אותי ואבא שלי גם שמוק אבל גם קרוב עלי מאוד ואולי אני באמת לא אהיבה. כל הבעיות האלו עם מין, זה שאני לא יודעת להתנשק או לגעת או להזדיין. זה להרגיש כיף, עונג והנאה אחרי כל כך הרבה זמן שלא, תוך כדי שאני לא מצליחה לראות שמי שמולי לא מרגיש ככה. זה לחשוב שהכל באשמתי, מב אני עשיתי לא בסדר מול להרגיש שאני לא מרכז העולם, שאני לא מעניינת אף אחד, שלאף אחד לא אכפת ממני. זה הרצון להתמסר, לתת את כולי למישהו מול הפחד. זה הרצון שמישהו יואהב אותי ללא תנאים, ללא גבלות, שיואהב אותי קצת יותר ממה שאני אוהבת אותו לבין הידיעה שזו אחריות שהיא לא הוגנת. זה למצוא את האמצע בין לתת ולבין לקבל. לרצות שמישהו יואהב אותי כמו שאני, את כולי, גם את הכיעור ולרצות להיות לו הכי טובה, ללמוד אותו ואת מה שהוא אוהב ולהשתפר בשבילו, להיות לא טובה ולא רק מספיק. זה לחשוב שאני דפוקה, מוטציה שאי אפשר לאהוב לבין להפנות אצבעות לכל מי שמולי. לרצות שמישהו יואהב אותי ככה כמו שאני עכשיו עם כל הכאב ולהבין שאי אפשר לאהוב אותי ככה. ואולי זה  לא משנה בכלל מה היה והדבר הנכון הוא להבין שפשוט אי אפשר לאהוב אותי ככה, שרק יציר דמיוני יוכל אי פעם לאהוב אותי, ירצה לשכב איתי על מיטה לדבר ולצחוק כל הלילה, לגעת בכל הגוף אחג של הדנייה ולהרגיש קודם כל את הלב ואז את כל השאר. לא קיים גבר שרוצה לאהוב אותי כל יום מחדש. זה לא הוגן לבקש לאהוב אותי.