פודיניג במקום של המח

אולי זה השכול וכל אובדן שנמצא באוויר, וכנראה גם לא פסח על המרתף הקטן שלנו, אבל אני חושבת הרבה על אהבה. ביומיים האחרונים התחבטתי על הפוסט האחרון, שבו תהיתי האם אני מוכנה לקבל את רוע הגזרה ולחיות ללא אהבה או לא לחיות בכלל, והאמת היא שעדין התפללתי כל רגע להישאר בחיים ביחד עם המשפחה שלי. זו שאלה מורכבת שהתשובה שלי עליה מכילה את כל מרחב האפשוריות; כן, אני רוצה לחיות, לא, אני לא רוצה לחיות ללא אהבה, ויש המון אהבה בעולם גם כשאין לי בן זוג. לדוגמה, אני עדין אוהבת את כל האקסים שלי ועדין חושבת שיכלתי לאהוב את אלו שלא נכנסו לקטוגריה הנחשקת הזו, גם אם הם לא אוהבים אותי (ולמה שיואהבו אותי כשיש להם נשים מוצלחות ממני?)  השכול שהכי נוגע בי הוא על אהבה שנגדעה, על אהוב שלא יחזור, על המשוכיות החיים בלעדי אותה אהבה. קל לראות כמה אהבה יש בעולם, אהבה לבעלי חיים, אהבה להורים, לאחים, לחברים, אהבה לים ולטבע, אהבה לחורף ולקיץ, אהבה למולדת ואהבה לחיים. בכלל לא תכננתי לכתוב על האהבה שלי אלא על אהבה בכלליותה, אהבה שהופכת את החיים לראויים ואת הסבל לקדוש אבל אין לי מחשבה קהורנטית בראש אלא רק כמה יפה האהבה וכמה הגידעה שלה כואבת. אני כבר רוצה כל כך לאהוב מישהו שיוכל לאהוב אותי בחזרה ולא לערוג רק לאהבה של מישהו אחר. אני כל כך רוצה לחיות רק כדי שאוכל לחוות אהבה כזו שווה לחיות בשבילה. אולי אני לא מצליחה לכתוב על אהבה כי עוד לא ידעתי אהבה כזו, כי אני קצת דפוקה שלא יודעת מה זו אהבה.