אני חושבת שמרבית הזמן אני מעבירה בעצב עמוק שאין אף אחד שאוהב אותי, לא ככה לכל הפחות. אהבה ללא תנאים, אהבה לא אבלוציונית, אהבה על מי שאני, על כולי. אני מבלה במחשבות על מה הגבר הלא קיים הזה אוהב ואיך אני אהיה טובה לו, על איך להתנצל בפניו שאני לא מצליחה להיות לו טובה ולספק לו את מה שהוא רוצה וצריך, להתנצל על כל מה שיש בי ועל כל מה שאין ולהתנצל בפניו שאני לא גומרת ושזה לא שאני מלאה בחשיבות עצמית אלא שאני יודעת שזה משפיע גם עליו. אני מבלה את הזמן בלשאול אותו אם ככה זה טוב ואיך הוא אוהב ומה הוא מעדיף שאלבש ואיך אני יכולה להיות לו טובה ולעשות לן טוב, הכי טוב. אני מעבירה את הזמן בתחושה שהגבר הזה לא קיים. אני כמהה לגבר שהוא מיתלוגי כמעט. אני חושבת על איך אני משפילה מבט כשהוא מסתכל לי בעיניים כי אני מרגישה כי אני קטנה כל כך ולא טובה כל כך לידו. אני חושבת כמה אני רוצה להתחבק איתו כפיות ואז לא נעים לי ממנו, כי אולי הגבר הלא קיים הזה לא רוצה להתחבק איתי כפיות? אני חושבת על כמה אני רק רוצה להתכרבל איתו ואז חושבת אם הזדיינו לפני וששה לא הוגן שאני סתם רוצה להתכרבל איתו בלי שהוא גמר חזק כל כך. אני חושבת על כמה שאני רוצה לצחוק איתו, לדבר איתו ולשתף אותו ואז חושבת על כל הקושי שאני מביאה איתי ושמי בכלל ירצה להכיל את כל זה ושהאמת שאני בכלל לא מצחיקה, והאם הזדיינו והוא גמר לפני שדיברנו או שאני סתם ככה רוצה לדבר? אני חושבת על זה שאני לא יודעת להתנשק ואפילו קצת מפחדת מזה, שאני לא יודעת להזדיין ושלא משנה כמה אני טוענת שאני רוצה את זה זה עדין מרתיע אותי מאוד ובכלל מי רוצה להזדיין אם מישהי שיש לה כל כך הרבה בעיות עם מין והיא כמהה בליבה שהוא ידע כמה שזה משמעותי בשבילה? שסקס משמעותי כל כך, כן, גברים יקירים, אני יודעת שזה לא סקסי בחורה שלסקס יש חשיבות רגישת בשבילה אך הסירו דאגה מלבכם, אינני סקסית.
לרגע אני חושבת על כל הזמן המבוזבז הזה אבל חוששת שללא מישנו שאוהב אותי לא אדע אי פעם להיות מאושרת.