פודיניג במקום של המח

היום לא התעוררתי מהשעון מעורר ולכן לא הספקתי את התוכניות שלי הבוקר. ברגעים הקטנים האלו כובד הבדידיות בולט. אני מאמינה כי יהיה מי שיבוא להציל אותי על הגג ואני יודעת שאף אחד לא יבוא לעשות במקומי קניות, כביסה, יחפה עלי עוד שעה במשמרת, להוציא את הכלבים או רחמניא לניצלן להתעניין בכנות בשלומי. בסופו של עניין, אני לא מעניינת אף אחד כדי להיות חלק מהיום יום שלו. האמת היא, שאני לא בטוחה אם אני הייתי עושה את הדברים האלו בשביל מישהו אחר. אני לא מבינה בני אדם או מערכות יחסים והגבול הזה במיוחד לא ברור לי. אני זוכרת איך כשלא עזבתי הכל והגעתי עליו כשהוא רצה הוא כעס, ואחרי סדר פסח שלא באתי הוא כל כך כעס עלי שהייתי בטוחה שנפרדנו. כתבתי פה גם שהוא כל כך כעס עלי כשלא הסכמתי למצוץ לו בחניון שהסכמתי לעשות הכל רק כדי שהוא יסלח לי. ויש את הפעם הזו שלא הסכמתי להחזיר אותו הבייתה מהבסיס. איתו זה היה ברור, אם אני לא עושה הכל בשבילו כשהוא רוצה הוא כועס ולא אוהב או רוצה. אולי יום אחד אמנה את כל מה שאני עשיתי לא בסדר במערכת היחסים הזו. החלק הכואב, זה כששמעתי שהוא היה מוכן לעשות עם אחרות דברים שהוא לא היה עושה איתי, כמו לצאת לחופשה. הוא לא רצה לבזבז את הרגילה עלי אבל אם מישהי אחרת נסע לחול פעמיים לאכול במסעדות מישלן. הנעלם הקבוע הוא אני וקל לראות שאי אפשר לאהוב אותי אם אני לא סקס מעולה, מגיעה בשמלה קצרה ועקבים בלי תחתונים, מגיעה כשאומרים לי, הולכת כשאומרים לי ועושה מה שצריך לעשות כדי להיות מספיק טובה, רק מספיק טובה כי אני לא טובה. היום יותר מהכל במקום שיברון לב על הבדידות הרגשתי כעס על עצמי שטעיתי ולא הספקתי לעשות את כל מה שהייתי צריכה, אני מה שהוא היה קורה לו "מאכזבת הורים".  אולי זו התבגרות אולי זה איבוד התקווה שמישהו אי פעם ירצה לחלוק איתי את היום יום אבל לאט לאט הבדידות נטמעת לי בעצמות.