על הדברים החשובים באמת אני לא מצליחה לדבר בטיפול וזו אחת הסיבות שגם הפסקתי ללכת לטיפול. אני אומרת את המובן מאליו, את החוסר משמעות שיש לי בחיים, כל דבר שקשור עליו, כמה אני מקנאה בו, או בכלל באקסים שלי, על הגברים שאני עורגת להם, כל מה שאין לי, כל מה שהייתי רוצה להיות, שאני לא חכמה מספיק, לא יפה מספיק, לא טובה מספיק, על כמה שאני בודדה, על כמה כולם טיפשים ושהעולם הזה נורא ואיום. אני לא מדברת על הדברים שהוא עשה לי והשפיעו לי עמוקות על הנפש, על הדברים שהוא אמר לי אני כן מדברת (בדיוק בעודי אוכלת ארוחת בוקר נזכרתי ב"את מספיק רזה כדי שגברים יתפשרו על החזה הקטן שלך". העניין עם להיות ארבעים שלושה קילוגרמים שאחר כך הכל מרגיש הרבה מידי. הוא גם צדק, אני מספיק רזה כדי שגברים יתשפרו על החזה הקטן שלי אבל לא מספיק כדי להתפשר על האופי שלי), אני לא מזכירה את כל האנשים ששרטו אותי לאורך כל הדרך ובעיקר אני לא מדברת על המערכת היחסים שלי עם ההורים שלי, שכל אחת דפקה אותי בצורה קצת אחרת. אין ספק שלדפוק קשה את ילדיך זה כנראה המעשה האנושי ביותר, ובעזרת השם בלי נדר גם אני אני אחטא בזה, בנתיים כל מה שנשאר לי הוא להתלונן. אחד הדברים שנפשי חשקה בי יותר מכל הוא להיות באסטי עם אמא שלי פור אבר אנד אבר או לכל פחות שישכון שלום בנינו. מסתבר שאהבה של אם גם לא מספיקה כדי לאהוב אותי ושוב במקום להתעסק בעיקר אני מפזזת סביב הטפל. עכשיו, אל תבינו לא נכון, אני מבינה את המורכבות של הסיטואציה, בחיי, ומנסה להתנהל כשהיא בראש שלי, אבל איך שהוא זה משחק סכום אפס והאושר שלה לא יכול להתקיים עם האושר שלי ולהפך. יותר נכון להגיד, שהאושר שלה הפסיק להתקיים ברגע שהיא ילדה אותי. וכן, היא אוהבת אותי הכי בעולם ותעשה הכל בשבילי אבל זה פשוט לא מספיק כדי לחבב אותי, כדי להיות גאה בי, כדי לגלות כלפי אמפתיה ולהבין כמה העולם קשה לי. אני לא חושבת שמישהו מאמין לי כמה העולם קשה לי ולמה שיאמינו לי כשאני חיונית? כשלא חתכתי ורידים, בלעתי כדורים או עליתי לגג. כי כל עוד לא עשיתי את כל זה אני כאחת האדם, ושום דבר אנושי אינו זר לי, חוץ מאהבה, ועל אחריותי להתמודד עם העולם הקר והאכזר הזה כל כך. האם לכולם החוויה האנושית כל כך קשה ואנושית הנני? כולכם מרגישים כל כך חסרי ערך ולא אהבים? הרי החוויה האנושית בהיותה היא כואבת ומאכזבת. גם הפעם הוא צדק, הזרות היא בנפש.
