פודיניג במקום של המח

אני רוצה להצליח לבטא את תחושת המעוקה במילים ולהצליח להסביר את המקור שלה אבל הרגשות מעורבבים במין שעטנז מוזר. חוסר מסגלות, כישלון, חוסר ביכולות חברתיות, להיות לא טובה, לא כשאני מנסה ממש חזק, לא לאף אדם. המאבק בין הקושי והתמדדות איתו לבין ההבנה שלכולם החיים קשים ואנושית הנני. הרצון שמישהו יראה את המאמץ הכביר שאני עושה לבין ההבנה שבחיים אי אפשר להכיל את הקושי של האחר. השבוע הבנתי שאני צריכה לקבל את זה שאני לא עומדת לגמור ועצוב מכך את זה שאני לא אמצא אהבה. אולי לא כולם נועדו להיות אהיבים. אני חייבת לקבל את העובודת האלה כי אחרת אני אצלול על תוך בור שחור שלא אוכל לצאת ממנו. אני רוצה מישהו שיבין כמה אני מנסה לחיות. כמה אני מנסה להשתפר ולהיות טובה, לשים לב למגרעות שלי, לזכור את הקשיים שאני מביאה איתי ומרבית הזמן לחיות לצד כל השדים שלי. לפעמים אני פשוט רוצה גושפנקא, אישור ללמה אני כמו שאני, לפעמים אני מצטערת שלא קפצתי, שבאותו היום ידעתי לעשות את המעשה האחראי. יש משהו בהרגשה שלפעמים המזור הוא פשוט לא לחיות שלא חולף אף פעם, לטוב או לרע,  אני רוצה כותרת שתתן לי חמלה מאנשים אחרים אבל יותר מכל אלה אני רוצה לחיות בשלום עם עצמי. אני רוצה להרגיש בנח להגיד שאני אמיצה, שאני לא נותנת לפחדים שלי לעצור אותי והכל כל כך מפחיד אותי. אני רוצה להרגיש שיש לי ערך, לי ולא לכוס שלי. אני רוצה להרגיש שאני חכמה. אני רוצה להרגיש שאני ראויה לאהבה, ראויה לאמפתיה, שאני לא סתם ילדה קטנה ומפונקת עם בעיות אבא. אני רוצה שהחיניות שלי לא תסתיר את כל השחור והרפש שנמצאים בתוכי, שלא תבטל את הקושי הזה רק כי לא ככה הדברים נראים, שיבינו כמה כח נדרש לא לוותר עם כל הכאב הזה. אני רוצה להיות מסוגלת לחיות עם התחושה שאין לי זכות להיות כזו דפוקה כי לא עברתי שום דבר דרמטתי.  אני רוצה להבין את ההבדל בין קושי בחיים לבין היותם של החיים חור שחור חסר כך משמעות.