פודיניג במקום של המח

לפני ארבע עשרה שנים וחצי הבאנו את הכלב הכי טוב בעולם. שום טיעון לא יצליח לערער על העבודה שהוא הכלב הכי טוב בעולם. הוא היה כל כך טוב, שאפילו הוא, שלא אהב כלבים או בעלי חיים, הסכים להודות בזה. הוא שחור וגדול, עם שלוש שכבות פרווה, שמסתירה את העבודה שהוא למעשה די צנום. הוא כלב אלפא ותמיד חייב להיות בשליטה, הוא קיבל את כל מי שהסכים להכינע לו ולעולם לא נכנס למלחמה סתם. הוא לא אוהב חיבוקים או שמתקרבים עליו יותר מידי אבל מגיע ושם עלי את הראש בעידנות ומבקש תשומת לב. הוא אוהב מאוד ילדים קטנים ומוכן לסבול הכל מהם. הוא חכם כמו שד, הוא יודע לתקשר את הרצונות והצרכים שלו, ויודע כמות מילים אדירה ומשפטים שלמים. הוא מנצח בכל המלחמות שלו בזכות החכמה שלו, הגודל שלו וכמות הפרווה האדירה, גם בערוב ימיו. הוא משרה עלינו ביטחון, הוא גורם לי להרגיש בטוחה כי הוא ינצח כל אדם שיבוא והוא גורם לכלבה שלי ללכת בלי דאגות ברחוב כשהוא הולך אחריה, הרי אף אחד לא יתעסק איתה. פעם כשהוא הגיע עלי והעניינים התחילו להתחמם הכלב הכי טוב בעולם הפריד בנינו, לא נתן לו לגעת בי, לא בכעס. הוא הציב לי אולטימטום שזה הוא או הכלב ואחר כך אמר "שהכלב חכם כל כך שרק הוא מבין את הכוונות הזדוניות שלי כלפייך". אני לא חושבת שהיו לו כוונות זדוניות אבל הוא כן פגע בי. הכלב הכי טוב בעולם לא היה שם כדי להגן עלי והוא פצע לי את הנפש וכנראה לא זוכר את מרבית הדברים שהיו שם, מגיע לו לחיות עם עצמו בשלום וכשמכירים אותי מבינים שהדברים נאמרו ונעשו שם מערערים את היכולת הזו. הוא השאיר בי דם ואש ותמרות עשן ואז נעלם כמו שהוא נכנס משאיר אותי חרוכה ומדממת. פעם קראתי מחקר שעכבורשים נוטים יותר לחרדות כי הם בעלי זיכרון מצוין. בכל מקרה, הפוסט הזה לא עליו, אלא על הכלב הכי טוב בעולם למרות שגם הוא די מוצלח ועל המעלות שלו אני יכולה לכתוב לפחות שלוש כרכים אבי כרס שלא יביישו את טולסוי. סימני הזמן לא פסחו עליו והכח שלו קצת ירד, והוא כבר לא שומע כל כך טוב ונרדם בשמירה מידי פעם אז הכלבה שלי למדה להיות לו לאוזניים, היא שומעת משהו בלילה והולכת להעיר אותו שיקום לבדוק והוא קם ובודק וליתר ביטחון מזכיר לכולם בשכונה שידעו שאף אחד לא יכול נגדו גם כשהוא כבר לא שומע כל כך טוב וצריך אוכל קל לעיכול. הייתי אומרת לו כל יום שהוא חייב להישאר חיי, הרגשתי שאני לא יכולה לחיות בלעדיו, ודאגתי להגיד לו את זה. עם הזמן ההרגשה הזו נעלמה והפסקתי להגיד לו את זה. קצת אחרי שהרגשתי שאני יכולה לחיות בלעדיו הוא מת. לקחתי אותם לטיול קצר בארבע בצהריים ביום שבת חזרנו והוא קיבל שבץ ומת, שתי דקות, מהר ופשוט, ההורים שלי אומרים כי מוות כזה הוא ברכה.  כל מי שהכיר אותי אז ידע את המשמעות שלו בחיי, כמה המוות שלו היה מורכב לי. חתיכה מהלב שלי נשארה איתו. אבא שלי ואני בכינו ביחד שלוש פעמים, זו הייתה אחת מהן. לראות את הכלב הטוב ביום בעולם ללא רוח חיים על השולחן המתכתי והקר גרם לשנינו להישבר. וזה נהפך לאחד הפחדים הכי גדולים אצלי, שיילקחו ממני אוהביי ברגע שאפסיק להרגיש שאני לא יכולה לחיות בלעדייהם. לרגע כשאני מרגישה שאני רוצה לעשות את הצעד הבא בחיי אני חוששת כל כך מהדבר היחידי הודאי בעולם. אני מפחדת לאבד את כל מה שחשוב לי ויקר לי בעולם ומוכנה להקריב את הכמיהה הגדולה ביותר שלי לאהבה בשביל זה. אני חוששת לחשוב על זה ואני מוצאת את עצמי מתפללת שוב ושוב. אני מפחדת להרגיש שאני יכולה להיות עצמאית כדי שלא יתבלבלו בטעות וייקחו אותם ממני, שיילכו ממני כמו שהכלב הטוב בעולם הלך ממני אחרי שהפסקתי לבקש ממנו להישאר איתי.