פודיניג במקום של המח

אני מרגישה את החימה עולה לי בבטן, היא חזקה כל כך שאיתה גם מגיע הרצון להקיא. הבטן מתחילה לכאוב חזק כל כך שאני מתחילה לחשוש מאולקוס או התקף לב. האמת היא שאני חטאתי. אני קיוותי לחסדיו של מישהו והוא רק עשה את תפקידו. הוא רק עשה את תפקידו אבל כבר מאוחר ואני צריכה לקום מחר בחמש ועוד רציתי לעבור ולישון בדירה שלי היום. ביחד עם זה שאני מרגישה לא טובה, לא משנה מה אני עושה, ושאני מנסה חזק כל כך ועדין לא מעריכים אותי. התפרצתי. התפרצתי על אנשים שלא הגיע אליהם והאמת היא שאני בסך הכל ילדה אבודה שרוצה שמישהו יואהב אותה. מצד אחד זה מכלול של דברים והמצד השני אני מבינה כי אני לא מצליחה להקיים בעולם ואלו החיים ובחיים צריך להתמודד עם דברים. אבא שלי אמר לי פעם שלא ידעתי קושי אמיתי מהו כל עוד לא הייתי בשואה או חוויתי רעב. האמת הוא שהוא צודק ולמזלי באמת לא חוויתי קושי. הלוואי שזה ישאר ככה. לאחרונה אני מתפללת הרבה שישמרו לי על ההורים שלי. אני לא יכולה ולא רוצה לחיות בלעדיהם, הם הדבר שהכי חשוב לי. אני תוהה אם אני מפחדת להיות בסדר כי אולי אם אני בסדר ייקחו אותם ממני ואז אשאר לבד בעולם. טני לא רוצה לחיות בלעדיהם. הכלב שלי, שהיה הכלב הכי טוב בעולם, מת הרגע שהרגשתי שאני יכולה לחיות בלעדיו ואיתו מת חלק מהלב שלי. הגור הקטן נכנס לי ללב אבל לעולם לא יתפוס את מקומו. וזה גלגל החיים ומלהיות הגור במשפחה עכשיו אני הבוגר ויש גור שמסתכל עלי. יש גור קטן ואדם קטן שכל פעם שאני רואה אותו אני מבינה כמה שמחה ואור חיים חדשים מביאים לעולם. ואני מפחדת כל כך. מפחדת מלמות, מפחדת מלאבד את ההורים שלי,  מפחדת מלמות ללא אהבה, מפחדת מלמות אומללה. מפחד מהמוות. אני הכי רוצה לחיות ושהמשפחה שלי תחיה איתי.