פודיניג במקום של המח

אני רוצה לצרוח ולהשטתח על הרצפה. הבנתי כבר, בחיי, שהחיים לא מאפשרים לשים לב לאנשים אחרים, לא באמת. אז נשאר רק לחיות עם המון אנשים סביבך שעל אף אחד מהם לא הוגן להפיל את הצרות שלך, בתקווה שיש מישהו אחד בעולם שירצה לתפוס אותך. אחד. רק אחד. בכל המילארדים שיש בעולם, למצוא רק אחד. מה ההסתברות למצוא אחד בעולם שיואהב אותי? הכל נהיה כבד כל כך כשאין אחד בעולם שאוהב אותי. כיאלו, ההורים שלי אוהבים אותי, מאוד, הכי בעולם, אבל הם לא מחבקים אותי. שנה שעברה יצאתי לדייט שני עם מישהו שנגמר בשוד וכשחזרתי הבייתה אבא שלי קם לחבק אותי. גם בתחילת המלחמה, כשהיה לי קשה הוא חיבק אותי. אבל ביום יום כל עוד אף אחד לא אוהב אותי, רוצה לחבק אותי ולדאוג לי אני מרגישה לבד כל כך. העולם כבד כלי ואני לא מסוגלת להתמודד עם החיים, עם הדברים הקטנים של היום היום. אני מרגישה לבד כל כך ושאין מישהו שאני יכולה לחלוק איתו את הכאב שלי ואת הקשיים שלי אז הכל קשה כל כך ובודד כל כך. הידיעה שאין לי עם מי לחלוק את הרגשות שלי ואת הקושי שלי גורמת לי למועקה גדולה. זה בודד נורא והכל כבד כל כך. זה גם לא הוגן להפיל על מישהו את כל הקושי שלי והבעיות שלי. להיות בסדר עם כולם רק כדי להיות בסדר עם החיים. הלב כואב ואני מתפללת לא למות מהצער, מהכאב ומחרדה.  אני רוצה לצעוק את הרגשות שלי לצעוק את הקושי שלי למצוא נחמה, חיבוק ואהבה אצל מישהו. לא להרגיש לבד כל כך. להצליח להתמודד עם החיים כי יש לי מקום, כי יש לי בית, כי יש מישהו שרוצה לחבק אותי, להקשיב לי ולתת לי לשקוע בתוכו. להיות אהיבה, על אמת. במקום זה התסכול והעצב עולים לי ואני יודעת שאף אחד לא יראה לי אהבה, לא משנה מה. אני עצובה וכואבת ושוקעת בבור שחשבתי שכבר סיימתי לגרד אותו.