אני מנסה להפסיק לקוות שהבן אדם הבא שאני אפגוש יואהב אותי. הרי אם עד האדם ה-nי אף אדם לא אהב אותי, אפשר להוכיח כי גם האדם ה-n+1 לא עומד לאהוב אותי, בניגוד למרבית ההוכחות באינדקוציה דווקא המקרה בסיס פה הוא הקשה יותר. לפני כשנה יצאתי עם גבר שלרגע חשבתי שהוא גבר חלומתיי, עד שהוא סיים את זה עוד לפני שזה בכלל התחיל, ומהר מאוד הבנתי שאין משהו שאומר או אעשה שיגרום לו לשנות את דעתו ולכן קיבלתי את רוע הגזרה. גם איתו, לא היה משהו שיכלתי לעשות כדי לגרום לו לאהוב אותי ובחיי שניסיתי. ניסיתי כל כך חזק להיות טובה לו, להתמסר לו, לרצות אותו ועדין הייתי לו רק מספיק. כשהאשים אותי שבגללי הוא נכשל בטסט, בטסט הבא באתי עליו ונתתי לו לעשות כל מה שהוא רצה, "אל תתני לו סיבה לכעוס עליך". למחרת בבוקר, אחרי שהוא זיין אותי וגמר, ירדנו ביחד במעלית והוא אפילו לא אמר לי להתראות וזה כאב הרבה יותר מהכוס או מהגוף. הוא אולי לא זוכר אבל אני זוכרת את כל הרגעים האלה, הוא לא שם כשגברים אחרים אומרים לי שהם לא רוצים להכינס לזה, שזה מורכב מידי, ולמה בכלל לא קיימתי יחסי מין כל כך הרבה זמן ולמה אני לא מתנשקת ובכלל ואיך ייתכן שסקס לא טוב ולמה אני לא גומרת. אני לא גומרת כי אני דפוקה. ובשביל אף גבר אני לא שווה את ההמתנה, את האיטיות, את הללמד או אפילו לשטוף ידיים. גם שם הוא לא נמצא, בשברונות הלב כשהגבר מולי אומר שאני טיפולית מידי, לא, הוא כנראה מזדיין עם אשתו. בכל מקרה, אני חייבת להפסיק לקוות שאני אוכל לעשות משהו או לומר משהו כדי לגרים למישהו לאהוב אותי או להעריך אותי, כי אף אחד לא עומד לאהוב אותי, ולהמשיך לשאול "למה אני לא ראויה לאהבה?" או לשנן ש"אני לא שווה את זה" זה כואב מידי ולא הוגן, ואת החסרונות שלי אני יכולה לירות מקילומטרים אבל בכולנו יש חסורנות, אז למה רק אני לא אהיבה? וזה בכלל נכון באופן ריק, כל אדם באשר הוא ראוי לאהבה. נמאס לי לגרד את התחתית של הבור הזה, שלמדתי בדרך הקשה שאין לו תחתית, הנפילה יכולה להיות ארוכה נורא וקשה נורא ואם אני רוצה להפסיק ליפול אני צריכה לשים לו תחתית. וזה לא שאהיה אדם אחר, לא, אני עדין אותה המא עם אותו החסורנות, בעיות וקשיים, אבל כבר נמאס לי ליפול ולקוות שמישהו ייתן לי יד. אני על הזין שלכם, ולא בקטע מחרמן. תגידו לי, אתם יכולים לאהוב מישהי יותר ממה שאתם אוהבים את הזין שלכם? או שרק אותי אתם לא יכולים לאהוב, אה?
אני צריכה להיות שלמה עם החיים שלי ועם מי שאני ולכן אני חייבת להפסיק לקוות שאולי מישהו יסכים לאהוב אותי, אחרת החיים ימשיכו להיות קשים מידי ואומללים נורא. ונמאס לי לפול, ונמאס לי לקוות שמישהו יראה כמה אני מתאמצת או כמה אכפת לי, כי האמת שלמרבית האנשים פשוט לא אכפת ממני מספיק כדי לשים לב.
